החיה. (MaleXMale)

17 | הצל

הקול המגומגם של לומייר הותיר מאחוריו דממה נוקשה, ויחד עם הקור העז, כבר צייר חיוך תמים על פניו של הנרי. האנושי אז בהה לתוך האופק. מסתכל על הים הלבן למולו, במחשבותיו היו זכרונות רבים של ימים מושלגים ולילות מושלגים אף יותר. רגעים בהם הים כאילו איים לקפוא מסביב לדופן הספינה שלהם. סערות אלימות וגלים שהצליחו לגלוש על הסיפון.

הפעם האחרונה שזכר את הספינה מחליקה לתוך נמל רעמה אז בראשו, והוא ידע בדיוק למה.

הנרי המהם בינו לבין עצמו, מושך את ידו האחת מכיסו ומניח אותה על פניו הקפואות לרגע אחד מהיר. הוא הניח למגע להפשיר את פניו לרגע או שניים, ידו השנייה והקפואה נפרשת ומתכווצת מסביב לקצה מקל ההליכה שלו בניסיון לאגור קצת חום מהתנועה.

"כדאי שניכנס?" שאל ברוך.

"...ניכנס?" השיב לומייר בבלבול.

הנרי פשוט מצמץ. כאילו לא הייתה דאגה אחת בראשו, סב על עקביו במהירות. שני צעדים וכבר היה בתוך גבולות הטירה.

הקור היה מפכח אחרי כל השעות הארוכות שטמן בחובו הלילה נטול השינה, מספיק כדי לעורר את הנרי במידת מה - אבל עיניו נותרו כבדות ומעקצצות. אפילו עוד יותר כשפסע במסדרונות, מרגיש איך גופו נאבק על חום בעודו נכנס עמוק יותר ויותר לתוך תחומי האגף המזרחי.

ואולי היה בזה קצת יותר, אפילו, חשב לעצמו הנרי שעה שהתקדם. פעימות כאב הדפו מנגד לגפיו על כל אורכן. מקשיב לנקישות המתכת העקשניות של לומייר על גבי הרצפה מרופדת השטיחים, מלוות בנקישות העץ של רגלו השלישית, יכל רק לחשוב שאלו היו שעות מתישות לגופו ונשמתו יחדיו - הריצה מהיער ואל הטירה ואז שוב, אל היער בחזרה.

המטלה שהיה היצור...

הלב שלו התכווץ והנרי נעצר במקומו, בנקישה אחת חדה ורועמת של מקל העץ על הרצפה.

מחשבותיו שבו אל הדמות הגדולה, המדממת בתוך השלג. המבט המזוגג והאטום שנישא לעבר העלטה שבמרומים. הוא עדיין יכל להרגיש את הצמרמורת זולגת במורד עמוד השדרה שלו ברגעים הבודדים של שלווה מוחלטת שעטפה את המפלץ.

היצור? הימאי לא היה בטוח שהוא היה האחראי.

לא כמוהו, לפחות.

"אתה חושב הרבה." העיר לומייר, מעלים את הערפל מסביב לראשו ומחזיר אל עיניו את העולם פעם אחת נוספת.

הנרי אסף שוב את הצבעים והמראות מסביבו במהרה, הפנה אל הלה מבט מחוייך וגיחך בתגובה. הוא ידע כמה רציני יכל להיראות כשחשב... והמחשבה על איך נראה בהיסח הדעת דקרה את אחורי ראשו. "אולי יותר מידי." העיר בבדיחה, לפני ששב והוסיף להתהלך קדימה.

ובזמן שהחיוך נשר באיטיות מעל לפניו, מותיר מאחור פרצוף נעול אך מחוייך במידת מה - הוא דאג להזכיר לעצמו את זה במחשבותיו - ראשו הבוגדני שב ונדד אל אישה אחת ארורה.