A princess or a bad boy

chapter 27

הבת היה שקט לגמרי, אפילו השומרים כבר לא הסתובבו בין קירות הבית כמו שהיתי רגיל לראות כבר. לבסוף אחרי שהגעתי למטבח התחלתי לחפש בין הארונות את מה שאני בטוח שדמאיין מחביא הייטב. לבסוף מצאתי את זה, בארונית קטנה ודי גבוהה מעל הכיור הימני ניצב בקבוק וויסקי כמעט ריק שחשבתי שכבר לא אמצא.

בינגו. חייכתי לעצמי. לא ידעתי מה דמאיין יחשוב על זה שאני נוגע לו באלכוהול, אבל אני יודע שתומאס לא הסכים לי לשתות, לא שזה עצר בעדי, אבל משהו בי אומר שגם הגבר שישב בקומה השלישית של הבית במשרדו לא כל כך יאהב את זה. אבל לא היה לי אכפת, לקחתי את הפייה אל שפתיי ורוקנתי את מה שנשאר מהמשקה המשכר אל גרוני. עברה תקופה מאז שהאלכוהול מילא את גופי, אך הטעם הממכר עדיין לא נשכח מראשי. זרקתי את הבקבוק הריק אל הפח שבארונית מתחת לכיור, מנגב את שפתיי ולוקח את רגליי אל הקומה הרביעית של הבית, המקום שבו חדרו של דמאיין היה, (בקומה השלישית היה המשרד שלו ובקומה הרביעית החדר שלו.) המקום שאליו אין לי רשות להכנס בלי הסכמתו. 'כנראה שאצטרך להיות ממש בשקט' חשבתי לעצמי, לא לוקח את האפשרות שאסתבך בצרות בחשבון. רגליי הלכו בצעדים שקטים כמה שאפשר בקומה הכמעט חשוכה לגמרי שדמאיין היה בה, האור ממשרדו בהק מבעד לדלת הסגורה ואני צעדתי בשקט לידה, מגיע לבסוף אל המדרגות שמובילות אל הקומה האחרונה.

ברגע שגופי נכנס אל החדר הענק שניצב מולי לא יכולתי שלא להרגיש בריחו הממכר והמוכר נכנס לאפי ומכניס אותי למעיין אופוריה לא מוסברת , אהבתי את הריח שלו, אהבתי את זה שנוכחותו כאילו הורגשה כאן למרות שבכלל היה רחוק ממני. זה הרגיש כאילו סימן את הטריטוריה שלו, מה שהעצים עוד יותר את הדמות שלו. לקחת נשימה אחרונה ועמוקה אל ראותיי וניגשתי אל השידה שניצבה על יד המיטה שלו, ידעתי ששמר שם את מפתחות הבית והרכב שלו, בנוסף ציפיתי למצוא שם את מפתחות השער של האחוזה ככה שאוכל לצאת מכאן. לא התכוונתי לברוח, אני לא עד כדי כך טיפש בשביל זה, הספיק לי עונש אחד של דמאיין בשביל להבין את זה. אני רק הולך לקחת דברים חשובים מביתו של תומאס, והאמת, שבכלל לא אכפת לי אם יראה אותי שם. הגעת לנקודה בחיים שלי שכבר לא אכפת לי מכלום, אני מנסה כמה שיותר להדחיק הכל, הרי לשבת להעלות את תמונתו של תומאס רוכן מעל הנער הערום במיטה שלנו, המיטה שעד לפניי חודש מילאה את גופנו שהתכרבלו בלילה. אני לא הולך לתת לו את המחשבות האלו, הוא לא שווה שום דבר מהם, ממני. עכשיו אני מבין למה לא חיפש אותי כל התקופה הזו, הוא לא צריך את הנער שבה מהמשפחה המתוסבכת הזו, לא צריך צרות נוספות, דמאיין רק נתן לו הזדמנות להפטר ממני.

מצאתי את מה שרציתי, שלושת המפתחות היו בידי ותוך שתי דקות כבר הייתי מחוץ לאחוזה הענקית, אור הירח מאיר עליי וקור הלילה סוגר עליי כשלגופי רק ג'קט שחור ומכנסי פיג'מה קצרים. לא באמת ידעתי לנהוג, אבל זה לא שלא עשיתי את זה כבר. תומאס היה עשרות פעמים נותן לי לנהוג בשטחים פתוחים או במגרשי חניה ריקים כדי שאוכל ללמוד, אז אני מניח שאני זוכר משהו. לקחתי את מפתחות האוטו אל ידי והתקדמתי אל הרכב השחור הוצב בחניה של האחוזה. לחצתי על כפתור השלט הרחוק והוא פתח המכונית שמולי, לאחר שנכנסתי אל החלל הקר גם הוא, הכנסתי את המפתחות אל המקום המתאים להן ויכולתי לשמוע את המנוע הרועש נדלק וקם אל החיים.