החיה. (MaleXMale)

12 | קרוב לבית

והוא היה מותש.

מותש כל כך.

ואז באה ארוחת הצהריים.

ובחייו, הוא באמת לא אהב את המחשבה על הרגע בו שוב יהיה לבדו - גם אם בנוכחות המשרתים, שמשום מה העריכו את היצור, עובדה שהייתה נשגבת מבינתו של הנרי במידה משמעותית.

ועדיין, זה לא היה העיקר. לא. העיקר היה להסתובב בטירה הגדולה ללא מנוח... במקומות החדשים שכבר סקר פעם אחר פעם שכבר הפכו מייגעים בעיניו, במסדרונות הבלתי נגמרים שרק גרמו לרגלו החלשה לרעוד מתחתיו בחוסר שליטה, בחדרים שחזרו על עצמם, אחד אחרי השני.

בגרם המדרגות למרגלות האגף המערבי, שתמיד היה המקום בו היצור מנע ממנו להתקדם.

הנרי נאנח שוב, מרים יד אחת אל פניו ומשפשף את עיניו הסגורות. "אה, אני כל כך משועמם. אין שום דבר לעשות במקום הזה." מלמל חרש, ספק לעצמו וספק אל היצור למולו - שכמובן, ניחן בשמיעה מצוינת. כשפקח אז את עיניו, יכל לראות היטב שהיצור התנהג אל המילים ממש כאילו כוונו אליו מלכתחילה. לכן, החליט להפנות אותן לעברו: "אתה מבין, כדור פרווה, אני חושב שלמדתי אותו על קנקנו, פחות או יותר. הוא די צפוי. חוזר על עצמו רבות. כלומר, אלמלא אנחנו מדברים על האגף המערבי, משם אין לי זכרונות רבים." כמובן, ברגע בו שתי המילים ה'אסורות', המבט הכמעט ותמים של היצור התכהה באחת והמלתעות האדירות שבפיו נחשפו כהלכה. לא שזה השפיע על האנושי, שכבר היה קורבן של המחווה באופן כמעט ושוטף לאורך החודשיים האחרונים. בשבילו, הפכה שקולה למצמוץ עיניים פשוט, והוא ביטל אותה בניפוף שולי של ידו. רגיל כל כך. "ועדיין... הוא כל כך חוזר על עצמו. כל כך צפוי. כל כך... מלבני! כל פעם מחדש אני תוהה לעצמי איך לא איבדת את דעתך - אה!" ניצוץ של מחשבה מענגת חלפה בראשו ופיו של הנרי נפער אז, כמחווה מעושה לכל דבר. לפחות זה לא אבד לו, חשב לעצמו לעומת מבטו המבולבל של היצור למולו. הוא ידע שעיניו היו שקועות בגולגלתו ושהשרירים שלו אמנם היו שם אך נלעגים לעומת אלה שהיו בעבר, הוא ידע שנראה שברירי ורדוף כי הוא ראה את האיש הזה כל פעם שהסתכל במראה אבל זה היה עונג קטן שכזה, שהיצור לא יכל לקחת לו. "זה מסביר כל כך הרבה דברים." אמר אז, כמעט בהתפלאות מוגזמת.

הבעתו המשתוממת של החיה נמסה לכדי בוז מוחלט. "אל תקפוץ למסקנות, בור." נשף ברוגז, שפתיו קפוצות יחדיו. "יש לי את השיטות שלי להשתעשע."

הנרי חייך. "לאיים על המשרתים, כן."

גרגור מזהיר עשה את דרכו מחוץ לשפתיו של זה. "אני לא מאיים עליהם!" קרא בתוקפנות כזו שגרמה למשרתיו הרבים להשתנק מסביב לשולחן.

האנושי הנהן אז, המבט המפוקפק על פניו מדבר בפני עצמו.

או, ואילו היצור בפניו היה אנושי... הנרי חייך לעצמו, מדושן למול היצור הזועם בבירור. העיניים יורות הגיצים, הגוף הדרוך... החיוך שלו רק התרחב. מתחת לפרווה הזאת, חשב לעצמו הנרי, הוא בטח בער לחלוטין!