החיה. (MaleXMale)

7 | ראי

"המראה לא לטעמך, מסייה?" שאל הפמוט, שניצב על השיש אף הוא. הנרי הרגיש את עיניו על פניו, אבל לא השיב מבט. הוא ידע איך הפמוט יסתכל עליו. המבט הזה, מלא הרחמים הזה. המבט שיגיד לו שהוא צריך לעצור, שהוא צריך לנוח. אבל לעזאזל אם הנרי עמד פשוט לשבת במיטה ההיא ולחכות ל... לעזאזל. בכל מקרה, ידע הימאי שברגע שיפקח את עיניו, יהפוך שוב מודע להכל; לתשישות שרדפה אותו כמו ענן אפור והכבידה על גפיו. לכתפיים השבריריות שלו, שרעדו מחדש עם כל נשימה מייסרת. לכאב שרעם לאורכו ורוחבו, מבושש לפגוע במלוא יכולתו מאז שהתעורר מחדש. "היא יובאה מהודו, חומרים נפלאים."

הנרי הניח שכך היה, אבל זה היה פרט שולי לבט -

הודו.

עיניו נפקחו באחת.

הודו, אמר הנרי לעצמו, מסתכל על ההשתקפות מעוררת הרחמים שלו בידיעה. הוא לא היה בטוח קודם לכן, אבל בהסתכלות שנייה ושלישית על הטירה, לא היה סביר שלא הייתה מעורבות חיצונית במבנה המפואר הזה. הוא לא ידע באשר לרהיטים החיים - מקורם היה לא ברור ככל שיכל להניח (אם כי להתבסס על הידיעות מעבר לים היה אפשרי שהם היו חפצים מקוללים. מה ששוב, דרש תנועה כלשהי בין ארץ אחת לאחרת), אבל... כל הדברים האלה שמצטברים יחדיו...

הנרי יכל ממש ולשמוע את מוחו נע בתוך גולגלתו, מתעלם מכל תחושת כאב שהתחילה לגרות את עצביו. סחרחורת ניסתה לתקוף אותו ולהפיל אותו לתוך חוסר מודעות נוספת אבל הוא נשאר, מהודק למקומו. הוא לא יכל, הוא היה צריך לחשוב.

חייב.

ליצור הייתה חייבת להיות מעורבות כלשהי עם העולם החיצוני, הלא כן? הנרי לא ראה אנושי אחד בסביבה, ועדיין, בעשרות אם לא מאות (!) ישויות קסומות שמצאו את דרכן לצרפת ואל הטירה הזאת בדיוק... הן בבירור לא יכלו להתנהל עם העולם שבחוץ לבדן.

בוודאי לא עד הודו. לא מספיק כדי לייבא את הראי הזה, שהשיב לו מבט.

ואז שב הכאב.

אצבעותיו של הנרי התהדקו בחוזקה מסביב לשיש. לעזאזל, הוא היה צריך להתמודד עם זה. הוא היה צריך אבל הוא הרגיש את הכל. הכל ויותר מידי. כל גופו שב והזדעזע עם כל נשימה מסכנה שעקצצה בתוך ריאותיו הבוערות.

הוא קילל את המתכת. הפה שלו היה כל כך יבש, הוא כבר שכח איך להשתעל.

לחשוב. להפסיק לרעוד.

לחשוב.

למפלץ היו קשרים, כאלה או אחרים. קשרים שהיו כמעט ודאיים עם אנושי, אחד שיכל לצאת מהטירה ולהכניס לטירה אספקה ו...טוב, חפצים מיובאים מהודו, חשב לעצמו שעה שבחן את המראה בפליאה מוחלטת... אבל אז גבותיו התכווצו. או שמה - אולי החיה יכל לשנות צורה?

אבל אז, למה שיסתובב בכלל ב'חליפה' כזו כעורה?

האנושי המבולבל כיווץ את גבותיו אפילו יותר. הוא ראה איך שורות ארוכות נחרשו במצחו. הוא לא יכל להסביר את זה, אבל פתאום, בראשו, זה היה כאילו הסתכל על אדם אחר. לראות את הבעת פניו... להסתכל על עצמו לראשונה בכזו בהירות כשהיה כל כך חלש ומובס...