החיה. (MaleXMale)

4 | על רגל אחת

המשרתים מסביבו חייכו בסיפוק, צופים בכל נגיסה וכל לגימה שלו בסקרנות המיטבית. הנרי רצה לחשוב, הוא רצה לעשות משהו, הוא רצה לפעול - אבל בקושי יכל. הוא רק יכל לחשוב למלא את עצמו, למלא ולהרגיש רעב.

כל כך הרבה רעב.

אלוהים. אלוהים, בהחלט עבר זמן מה.

הנרי סעד בשתיקה יחסית. או לפחות כך חשב, הוא לא היה מודע כמעט בכלל לסביבה שעה שתבע לעצמו כל פיסה של מזון שהוגשה לו. המרק אמנם היה קצת נוזלי מידי לטעמו - הנרי תמיד היה טיפוס של בשר - אבל לא רק שהיה כל כך טעים, אלא שהוא התאים בנקודתיות לבטן הריקה שלו.

המוח שלו היה פנוי לגמרי וכל מה שיכל לחשוב עליו היה לתבוע את המזון וכמה שיותר. הוא ידע שאם יפנו אליו כעת, הוא עמד לומר רק רצף של שטויות מבלבלות. תודה לאל, עבר זמן מה של אכילה - וקערה נוספת - לפני שאחד מהיצורים דיבר אליו לבסוף; "מסייה הנרי?" שאל הפמוט.

בשלב ההוא, הנרי כבר אכל בתנועות ארוכות ואיטיות, וזה נתן לו את הפנאי להשתהות ולהעיף מבט חד לעבר המשרת. הוא שקל את דבריו לשתי שניות בלבד לפני שהעיר; "אוכל לשאול לשמו של אדוני לפני שנמשיך?"

ההערה המדוברת גרמה לכמה משאר המשרתים לקפוא במקומם. הם זרקו לעברו מבטים ארוכים ומבולבלים, שכמעט גבלו בזעזוע. מבט, שלמעשה, הפמוט חלק; עיניים קרועות לרווחה, פה שמוט וגבות מכווצות בתמיהה.

הנרי, עם זאת, הוסיף להסתכל לעבר הפמוט מבלי למצמץ. הוא לא חש שום היסוס, לא בתחום הזה.

המשרת ניער את ראשו בבלבול. "כמו - כמובן." נשף, עדיין נשמע לא מאמין שעה שכחכח בגרונו ונד קדימה, לתוך קידה קטנה ומתכתית שלא יכלה להיות נוחה. "לומייר."

הנרי הנהן ולקח עוד לגימה מהמרק לפני שהתמקם במקומו והניח את הכף בתוך הקערה, כך שיוכל לתת למשרת את מלוא תשומת לבו. "כן, לומייר?"

עיניו של המשרת הבזיקו לעברו בחוכמה. הנרי הרגיש היסוס ממלא אותו. הוא עשה משהו? הוא... "...אתה לא מפחד מאיתנו." העיר הפמוט.

פיו של הנרי נפער קלות לפני שנחצה לכדי חיוך. הוא הסתכל על לומייר בהרהור לכמה רגעים. "מעבר לים..." מלמל, מרגיש איך חוויות ומראות הדהדו בתוכו. "חפצים מדברים מרגישים כל כך קטנים ולא משמעותיים."

"מה ראית ביבשות השכנות?" שאל זה, וכמעט וכיבה את כל המילים על שפתיו של הנרי. הזכרונות מילאו את ראשו באחת וגרמו לצינה להתפשט בתוכו במכה אלימה להחריד. הגעגועים הקפיאו את לבו וצבעו את הבעתו בגוונים מרירים. הוא לא ידע מה היה בשאלה הזאת, שהזכיר לו את הכהות שבחייו... אבל היא הזכירה לו את הכל.

הוא חשב פתאום על זמנים אחרים, על ימים פרושים בפניו ועל הספינה למרגלותיו. הוא חשב פתאום על החופש מהדהד בישותו, על הרוח ששיחקה בשיערו ועל אנשים שהיו ואינם כבר מקיפים אותו מכל עבר.