PINOCCHIO / פינוקיו

PINOCCHIO:one

"יש משהו לשתות? לדבר עם הרגל בקבר הזה הפך למעייף." נפלתי בעייפות על ספתו שהייתה מבולגנת בצורה מחרידה וכך גם שאר הדירה.

"קח מהמקרר וסע לי מהבית." הוא התיישב בספה הקטנה והמשיך לצפות בטלוויזיה כאילו ואין אצלו אורח יפה תואר כמוני.

"אתה מוזר." אמרתי ופסעתי לכיוון המקרר.
"אני חושב שאעבור לפה." הוספתי ואותו זר סובב את ראשו אלי.

"איפה זה לפה?" הוא מיהר לשאול והמשיך-״ותביא לי פחית מהמקפיא." הוא ציווה, אך לא הייתי איתו, ניסיתי לנחש את גילו.
"היי, ילד, את השתיה שלי בבקשה" גבו היה אלי בזמן שידו הושטה כלפי מעלה, מחכה שאזרוק לשם את הפחית המבוקשת.

"סתום ת'פה שניה, אני חושב כאן." אמרתי בחוצפה והוא מיהר להקניט אותי-

"נכנסת לבית של זר, אני בספק אם אתה יודע לחשוב." התעלמתי מהערה, מנסה לחשב את גילו על פי מראה בלבד.

"עשרים ואחת."

"לא, עשרים ושתיים."

"אה חרא, הייתי קרוב." סיננתי והסתובבתי לכיוון המקרר, מחפש את מה שביקש ולאחר מכן- מחפש מה אני עלול לאהוב.

"לא ענית לי." הוא הופיע מאחורי ונשען באדישות על הקיר לצידי.

"מה שאלת?" זקפתי גבה, מנסה לשחק את עצמי לא זוכר אך המחשבה על לשקר גרמה לשיהוק לצאת מפי.
"טוב נו אני זוכר, אני עובר לדירה 13, במקום הקשיש שם." עניתי ושלפתי משם את מה שהיה נראה הכי פחות דוחה.

"אה הוא מת?" אותו שכן חייך מעט ואני צחקקתי בשקט על השנאה ההדדית בניהם.

"הוא עובר דירה, בורח ממך." עניתי בכנות, נותן לו את הפחית המבוקשת וחוזר להתיישב על הספה.

"לא אמרתי לך ללכת מפה?" הוא שאל ולקח מידי את הפחית שלי, מתיישב לצידי פותח את הפחית ומחזיר לי אותה.

"אמרת ואני התעלמתי." הפעם הוא רק זרק לעברי מבט והרים את השלט כדי לעצור את הטלוויזיה.
"היי! בדיוק צפיתי בזה!" שילבתי את ידי בכעס אך הוא רק המשיך להסתכל עלי באותו מבט אדיש.
"אתה יכול להפסיק להסתכל עליי ככה?" ניסיתי לנעוץ בו מבט קשה אבל זה לא הרתיע אותו.

"איך קוראים לך?" הוא שאל, ניצוץ התעניינות התגלה בעיניו.

"מצטער, אמא אמרה לי לא לספר לזרים."

"אה, אבל היא כן אמרה לך שמותר להיכנס לבית שלהם?" הוא לא נשאר חייב ואני חייכתי בעדינות,

"לא יודע, על זה היא לא אמרה כלום." עניתי ומיהרתי להוסיף, "קים טאהיונג."

"ג'ון ג'ונגקוק." הוא ענה והפעיל את הטלוויזיה וּכשתקתקו בדלת אמר לי להתעלם.

"אולי כדאי שנפתח את הדלת?" שאלתי כשהתקתוקים לא פסקו.

"אתה מוזמן לפתוח אבל זה סתם מיותר." הוא ניפנף בידו ונשען לאחור בעייפות.

"אאוץ', זה מה שחשבת גם כשאני תקתקתי?"

"אני עדיין חושב שזה היה מיותר."

"אתה מיותר, אני הולך לפתוח את הדלת." עניתי לג'ונגקוק והלכתי לפתוח, מתחרט על זה מהר מאוד.

"אדוני, חיכיתי לך הרבה זמן." אותו אחד שהתעקש למכור את הבית עמד וחייך את החיוך הצבוע שלו, "כימעט שעה וחצי." הוא הוסיף, מנסה להראות רוגע כשבראש ידעתי שרצה להעיף לי סטירה.

נ.מ ג'ונגקוק

הילד הזה טאהיונג, קם לפתוח את הדלת ואני נשארתי להביט בו.
הוא היה מוזר וטיפש. הביטחון שלו להיכנס לבית ולהתנהג כאילו זו לא הפעם הראשונה שנפגשנו סיקרנה אותי.

"אדוני, חיכיתי לך הרבה זמן." הקול החנפני של השכן הממורמר הזה הידהד באוזני ואני נאנחתי בקול, "כימעט שעה וחצי." שמעתי אותו מדבר שוב והפעם הופתעתי,
שרפתי שעה וחצי על לדבר עם הילד הזה?

"אני לא מבין מה הבעיה שלך איתו. כאילו כן, הוא אנטיפטי* ברמות והוא לא בדיוק יודע לארח אבל כיף איתו." טאהיונג אמר לשכן הקשיש בזמן שנשען באדישות על משקוף הדלת.

"הוא חצוף וגס רוח. אין לי יכולת להתמודד איתו עוד." הקשיש הקניט אך הייתי סקרן מידי לדעת מה טאהיונג יענה לו מכדי לכעוס.

"לא, ואתה הרבה יותר טוב, אה?" יכולתי לשמוע את הציניות בוקעת בקולו אך בו זמנית יכולתי לשמוע אותו מתחיל לשהק.

"ל-היפ עזאזל! אני רק ציני!" חייכתי.
"בכל מקרה, אשמח מאוד לקנות ממך את הדירה אבל על זה נדבר כבר בטלפון. תתקשר אליי מאוחר יותר, אני רוצה לעבור עד חמישי.
״שבוע טוב!" הדלת נטרקה ואני מיהרתי לקום אליו, מחייך.

"וואו! אתה יכול לחייך!" הוא צרח בהתרגשות ואני מיהרתי להוריד את החיוך ככל שיכולתי,

"תשקר לי. בן כמה אתה?"

"לשקר? אוקי, אני בן 16." הוא ענה והחל לשהק,
"20, אני בן 20." והשיהוקים הפסיקו.

שלום לך, פינוקיו.

-

*אנטיפט-מישהו ממורמר או שלא יודע איך להגיב עם תחושות אנושיים או אדיש לגבי סיטואציות רגשניות. (לקחתי הגדרה מהאינטרנט)

פרק נוסף יעלה בהמשך היום, רק רציתי לתת לכם ולי משהו נוסף לעשות חוץ משיעורים מקוונים :(
מקווה שכולם בסדר ומקווה שתהנו⁦❤️⁩

אני לא מצליחה לתייג את דבורה (הכותבת של כוכב נופל) שעוזרת לי עם הפרקים אז תתייגו את הנעל בשמי:''