החיים הכפולים של דבי

פרק 18

אני לא הייתי קורא לעצמי אדם שרירי אך אני כן חזק. למרות שדבי חזקה, היא בחיים אל תצליח לפתוח אותה אם אני מחזיק אותה, אני הרבה יותר חזק ממנה. היא החלה ללכת אחורה, מבט כועס היה על פניה והיא רעדה כולה.

"אל תיגע בי" היא אמרה בקול תקיף וניסתה להדחיק את הדמעות שעמדו לצאת. התקרבתי אליה ואמרתי לה בקול הכי המרגיע שהייתי יכול לעשות "דבי אני רק רוצה לעזור. מה עשית עם דיימון אחרי בית ספר? מה הוא עשה לך?". היא המשיכה ללכת אחורנית עד שהיא נתקעה בקיר. היא רצתה להיראות מאיימת ולהרחיק אותי ממנה אך כול מה שאני ראיתי זה איזה מפוחדת היא הייתה.

היא פחדה ממני.

הלכתי לכיוונה וידי היו משני צדייה וחסמו ממנה את הדרך להימלט ממני. היא כול כך פחדה. "אני רק רוצה לעזור לך" אמרתי לה והבטתי בעיניה. היא הביטה בי חזרה במבט נואש. "בבקשה תעזרי לי לעזור לך".

לפתע, היא נשברה.

דבי, אותה ילדה שתמיד נראתה לי כול כך חזקה ואיתנה, חיבקה אותי חיבוק חזק והחלה לבכות. אני מעט הופתעתי בהתחלה אך במהירות התעשתי וחיבקתי אותה חיבוק חם בחזרה. בכייה היה חזק וצרם לי. פתאום שמתי לב.

זאת הפעם הראשונה שאני ראיתי את דבי בוכה.    

**************************************************

אני ושון לומדים. כבר באמת כיסינו את כול החומר אך אני עומדת על דעתי להמשיך ללמוד. אני פשוט יודעת שאם נפסיק הוא יתחיל לשאול אותי ולא אוכל לעמוד בזה. הוא מכיר אותי מספיק טוב בשביל לדעת על מה ללחוץ בשביל להוציא ממני דברים מסוימים.

לאחר כמה זמן כבר הסתיימו הדברים ללמוד עליהם ואני הייתי אובדת עצות. לא יכולתי להרשות לעצמי להיות שניה אחת בלי מעשה. אחרת אתחיל לחשוב על זה שוב. אז הוצאתי את מחזה שקראנו בבית הספר והתחלתי לקרוא מהנקודה שהפסקנו. זה לא היה נכון אך הכרחי בכדי להמשיך להעסיק את עצמי. רק שהוא לא יתחיל לשאול שאלות.

"אז" הוא שאל אותי. בדיוק מזה אני חששתי. "את רוצה לדבר? את יודעת, למשל מה עשית אתמול אחרי בית ספר?". לפתע הוא סובב את הכיסא שישבתי עליו. מיד הספר נפל מידי והבטתי בו מפוחדת אך נחושה להילחם אם הוא מתכוון לעשות לי משהו. לא אתן לזה לקרות שוב. הפעם אני לא אהיה אשמה.

"אני לא יעשה לך כלום. מי עשה לך את זה?" הוא שאל אותי בזמן שהוא מחזיק את פני. הוא שיקר. אני יודעת הוא רוצה לעשות לי משהו רע. כול הגברים ככה. רק חושבים על יחסי מין כול הזמן. מגעו גרם לי לרעוד מפחד. הוא שם לב לזה שאני מפחדת ממגעו ועזב אותי. אני חייבת ללכת.

הבנתי שאמרתי את זה בקול והתחלתי לשם את כול חפצי בתיקי. אני לא יכולה להמשיך להיות כאן. הוא חושד שקרה לי משהו. הוא יגלה או יותר גרוע, אני אשבר. שמתי את תיקי על גבי והלכתי במהירות אל הדלת, אף הוא היה מהיר יותר ושם את ידו על הדלת.

אני לא יכולה לצאת. הוא הרבה יותר חזק ממני.

הוא הולך לאנוס אותי.

"אל תתקרב אלי" אמרתי לו בקול הכי מאיים שלי והלכתי אחורנית. הוא הלך אחרי אחורה ואמר לי בקול רגוע "דבי אני רק רוצה לעזור. מה עשית עם דיימון אחרי בית ספר? מה הוא עשה לך?".

"אל תיגע בי" אמרתי לו בזמן שאני הולכת אחורנית, כמה שיותר רחוק ממנו ככה יותר טוב. לו כבר קרע לי את החולצה ואני רוצה לברוח מכאן כמה שיותר מהר ואם כמה שפחות נזק. "אני לא מתכוון לפגוע בך קורין" לו אמר לי את אחד השקרים הכי גדולים ששמעתי בחיי וזה אומר הרבה. אני שמעתי המון שקרים.

הרגשתי איך אני נוגעת בגבי עם הקיר והפחד טיפס במעלי גופי. הוא הוריד ממני את החזיה במהירות. רק מת לראות אותי ערומה כבר. גם הוא הוריד מעצמו את הבגדים שלו. גופו היה צנום ולא שרירי. לאחר החזיה הוא הוריד גם את המכנסיים, התחתונים ו-

'לא! אל תיזכרי בזה!' אמרתי לעצמי בזמן שנתקעתי בקיר. שון שלח את שני ידיו מצדדי וחסם לי את הדרך ללכת. הבטתי בעיניו ולפתע ראיתי אותו. ראיתי סוף סוף את שון. החבר הכי טוב שלי. אותו האדם שבחיים לא יפגע בי, שמוכן לשמור על סודי ולהסתובב אתי למרות שהוא היה יכול להיות פופולרי אם הוא היה רוצה אם מראה כמו שלו.

"אני רק רוצה לעזור לך" הוא אמר לי והאמנתי לו. באמת האמנתי לו. "בבקשה תתני לי לעזור לך".

באותו רגע, נשברתי. לא יכולתי יותר לעצור את זה יותר.

חיבקתי אותו חזק, לא חיבוק מוחץ, אלה חיבוק אוהב והתחלתי לבכות.

אחרי כול השנים האלו, שלא בכיתי ליד אף אחד. אחרי כול השנים האלו, של הכחשה שרע לי, שאני צריכה עזרה. אחרי כול השנים האלו, סוף סוף נשברתי. הבכי הזה כבר לא היה רק בכי של האונס, אלה של הכול. של כול הכאב שחוויתי במשך כול השנים הנוראיות האלו.

אני לא יודעת כמה זמן היינו כך, מחובקים, אך ברור לי שזה לא היה מעט זמן. גם לאחר מכן, שהפסקנו להתחבק, לא הפסקתי לבכות. הרגשתי כמו מפסידנית. אני מפסידנית.

שון הוא זה שניתק את החיבוק שלנו אך לא עזב אותי. הוא החזיק בכתפיי ושאל אותי "מה קרה?" וידעתי שאני צריכה לענות לו. אין טעם להחביא את עצמך כול הזמן.

"אני פשוט מפסידנית ומטומטמת" הצלחתי לומר לאחר כמה דקות של בכי מטורף. "אתמול בלילה, מישהו אנס אותי" קולי נשבר ובכיי התחזק. שון חזר לחבק אותי ולחש לי באוזן מילים מרגיעות. אמר שהכול יהיה בסדר. אני כבר לא מאמינה בכך. המשכתי לבכות במשך בערך שתי דקות.

"וזה לא הדבר הכי נורא" אמרתי לו בזמן שאני מתנתקת מהחיבוק שלו. אוספת אומץ וכוח לומר את זה. אני יודעת שזה נכון. "הכי נורא, שזה הכול באשמתי".