החיים הכפולים של דבי

פרק 18

ישר כשהגענו לחדרי היא התיישבה ליד שולחן הכתיבה. שאלתי אותה "רוצה לעשות משהו לפני שנתחיל ללמוד?". פניה היו לבנות והיא עדין נראתה מפוחדת. היא ענתה לי בלחש "בוא פשוט נתחיל ללמוד".

אז התחלנו ללמוד. היא הייתה מאוד שקטה. ניסיתי להמשיך לשאול אותה מדי פעם מה קרה לה, האם היא מרגישה טוב, האם הכול בסדר. שוב היא המשיכה לענות לי שהיא בסדר, שכלום לא קרה. שנינו ידענו שאני ידעתי שהיא משקרת. לא רציתי ללחוץ עליה, באמת, אבל היא מקשה עלי בזה שהיא נסגרת בתוך עצמה ולא מוכנה לשתף עם אף אחד מה עובר עליה.

גם אחרי שסיימנו ללמוד היא נשארה שקטה. היא לא רצתה להפסיק את השיעורים לרגע. הייתה חייבת להמשיך ולהתכונן למבחן אפילו שהוא בעוד שבועיים. העיקר להסיח את דעתה ממה שעובר עליה.

חם. ממש לא קר בבית ואני מתחיל להזיע מרוב חום. אני מוריד את הסווצ'ר שהיה מעלי. מתחת היה לי חולצה קצרה. דבי, לעומתי, הייתה עדין עם המעיל אפילו. היא לא הורידה שום שיכבה מעליה כשנכנסה הביתה והיא עדין רועדת כאילו אנחנו נמצאים במינוס מעלות. אני גם די בטוח שיש מעליה המון שכבות. לא הבנתי מה הקטע.

"אז" התחלתי לשאול אחרי שסיימנו את כול מטלותינו מבית הספר. "מה את רוצה לעשות?". היא ישבה על הכיסא המסתובב שלי וקראה מחזה כלשהו. זה תחביב מאוד גדול אצלה. היא פשוט מתה על אומנות המשחק וכול מה שקשור אליו, אז היא קוראת המון תסריטים של מחזות וכול מני דברים כאלו. בנוסף לכך, היא לומדת 5 יחידות בתיאטרון. ראיתי אותה משחקת פעם והיא ממש מוכשרת.

בדרך כלל, אם זה היה פעם רגילה שהיא באה אלי, אם היא הייתה קוראת את המחזה שלה הייתי מניח לה בשקט ועושה משהו אחר אך הפעם היא לא קוראת בגין אהבתה לתיאטרון. היא מנסה להתחמק מהמציאות. היא מנסה להתחמק ממני.

התקרבתי אליה והתחלתי לשאול אותה "את רוצה לדבר? את יודעת, למשל, מה קרה אתמול אחרי בית ספר?" סובבתי את הכיסא שהיא ישבה עליה לכיווני. דבי כול כך נבהלה שהיא הפילה את הספר על ריצפה. היא הייתה לבנה כמו סיד והביטה בי במבט מופתע. "דבי אני מכיר אותך מספיק טוב בשביל לדעת שמשהו קרה אתמול אחרי בית ספר. זה קשור לדיימון? הוא עשה לך את זה?" התחלתי לתחקר אותה והיא נראתה כאילו אני עומד לאנוס אותה או משהו כזה. 

"אני לא עומד לעשות לך כלום" אמרתי לה בזמן שהחזקתי את פניה בידי. מכריח אותה להביט בי, להתמודד עם המציאות. היא הביטה בי בעיני עגל מפוחדות. "מי עשה לך את זה?" שאלתי אותה. היא לא ענתה לי. הבנתי שזה בגלל שאני מחזיק בפניה. עזבתי את פניה.

היא החלה לומר לי בקול חלש "אני צריכה ללכת" והחלה לאסוף את חפציה. לא אתן לה להתחמק מזה בכזאת קלות. היא סיימה לאסוף את דבריה ולשים אותה בתיקה. היא שמה את תיקה על גבה והלכה במהירות אל הדלת, אך הייתי יותר מהיר ממנה ומנעתי ממנה לצאת.