התחלתי לנער את הקופסא ואז חשבתי לעצמי עד כמה זה רעיון גרוע. ומה אם יש בפנים פצצה? על הקופסא לא היה אפילו רמז מי הנמען. פתחתי בזהירות עם עצירות קטנות. ראיתי משהו מוזר בתוכה, הכנסתי את הקופסא הביתה וסגרתי את הדלת.
" צמיד?" אני חושב שטעו בכתובת.
עם הצמיד הגיע פתק לבן שעליו היו כתובות אותיות באנגלית עם השם שרה. הצמיד נראה משונה, הוא יכול להתאים לבנות ולבנים, הייתה לו אבן ירוקה באמצע וכל השאר בצבע זהב. תהיתי מדוע צמיד כה קטן צריך קופסא כה גדול? הסתכלתי שאין יותר שום דבר בתוך הקופסא, היה רק קלקר וצמר גפן שמילא אותה.
ענדתי את הצמיד ושיחקתי איתו בידי, צחקתי מדי פעם כי זה מוזר לקבל צמיד. שרה, מי זו שרה? איך אדע? האם היא בחיים? היא קוריאנית בכלל? ולמה הוא הגיע אליי? כל זה רק טעות...טעות בשביל צמיד כל כך קטן.
שנאתי להישאר בבית, היונג הוסוק חזר מאמסטרדם עם מתנות. הוא והבנים התארחו אצלי, לא סיפרתי להם שום דבר. ישבנו ודיברנו על מוסיקה, היונג הוסוק סיפר על אמסטרדם ואפילו הראה לנו כמה תמונות משם, הלוואי ויכולתי לטוס ולראות את המקומות האלו גם כן, חשבתי לעצמי.
" יש לך משהו לאכול?" שאל ג'ין הבשלן שבחבורה.
" אולי נזמין עוף ונקנה בירות?"
" רעיון טוב" פלט היונג יונגי.
" נאמג'ון תלך לקנות בירות, יש פה למטה חנות נוחות" ג'ין הורה לחברים מה לעשות, חייגתי למסעדת העוף הידועה ומוכרת שממנה אהבנו להזמין, רק מלחשוב על העוף אני מלקק את האצבעות.
" מי זה שם? עם מי אתה מתכתב?" ג'ימין הקליד בריכוז והסתכל על הטלפון שלו.
" סתם מישהי שהכרתי"
" הכרת? יש לה חברה?"
" טהא!"
" טוב אני אפסיק עם זה בתנאי שתכיר לי מישהי"
" למה שלא תדבר עם מין יונג, היא בטח עדיין מחבבת אותך" כשאני נזכר בה אני מקבל פחד, לא מהסוג המפחיד
אלא פחד אחר, שהיא הייתה כל כך אובססיבית. הייתה קונה לי מתנות, שוקולדים, משקאות קלים היא ידעה אפילו מה אני אוהב לאכול והייתה מכינה לי ומכריחה אותי לקחת הביתה ולהחזיר לה את הקופסא ריקה. לפעמים הייתי פוחד לא לאכול ואוכל וחושש שאם אזרוק או לא אוכל היא תגלה, אז הייתי אוכל כמו אידיוט עד שאמרתי שהסכמתי לצאת איתה, אבל זה לא החזיק. חשבתי שההתנהגות שלה תשתנה אם אסכים לצאת איתה, מסתבר שהיא נשארה כמו שהיא גם כשיצאנו.
" מין יונג? בחיים לא!" הוא צחק אני פחות.
" היונג, תשאיר את השיר!" אמרתי ליונגי שזפזפז בערוצים ועצר על ערוץ מוזיקה קלאסית.
" אתה רוצה להרדים אותנו?" אמר ג'אנג קוק המאקנה ( הצעיר) שבחבורה.
" מה אתם מבינים בכלל במוזיקה!" כעסתי כשהעבירו ערוץ.
" מה זה?" הוא שאל והרים את ידי.
" צמיד"
" ממתי אתה עונד צמידים?"
" מהיום, לא יפה?"
" האמת שהוא מתאים לך" הרגשתי הרגשה מוזרה כשהוא נגע בצמיד, הסתכלתי עליו וראיתי שם כתוב על המצח שלו, לא ידעתי אם לשאול אותו אבל עשיתי זאת בכל זאת.
" אתה מכיר מישהו בשם קים דה גי?" החיוך שלו נעלם.
" כן...למה הזכרת אותו? מאיפה אתה מכיר את השם הזה?"
" אני לא יודע...זה...זה" עצרתי את עצמי.
ג'אנג קוק הלך ממני ונעלם, רק כשכולם הגיעו הוא ישב בשולחן וגם זה בשקט. מדי פעם הגניב אליי מבטים. לעזאזל הצמיד הזה...מה הכוחות שלו? מי זה הקים דה גי הזה? ולמה הוא התעצבן עליי כל כך?
YOU ARE READING
נועדנו אחד לשני Meant To Be
General Fictionזהו סיפור על קים טהאיונג, אך כולם קוראים לו וי. אשר פוגש בחורה מסתורית. טהאיונג לא יכול להישאר בבית אפילו דקה, הוא אוהב לנגן ולשיר, יש לו אימא במחלקה סגורה ואבא שנטש אותו בגיל קטן. אחותו הגדולה גרה בארצות הברית בזמן שהוא מנסה להסתדר לבד בחיים. יום...
