אני אכתוב ו- Noel_Rozenberg אתה לא צריך לקרוא באמת,
רק חשוב לי לספר
אז היום הייתי במפגש (הכי גדול שהיה אגב) ובכלל לא חשבתי לדבר עם נואל,
אני נטו תכננתי להסתכל מרחוק ולהיות עם האנשים שהכרתי
ואז
חברה שלי אמרה לי ולעוד מספר חברות להיות איתה בתור וכשהגענו היא שאלה את נואל אם הוא מכיר אותי.
לעזאזל,
רציתי לקבור את עצמי ופשוט לבכות
כל המפגש הזה הלחיץ אותי כי יש לי חרדה חברתית וכשהיא אמרה את זה פחדתי שאקבל תשומת לב שלא הגיעה לי כי לא קניתי ספר בסוף.
נואל זכר אותי בתור כותבת ודיבר איתי,
לא הצלחתי להקשיב כמו שצריך כי הרגשתי שאוזל לי האוויר מהריאות למרות שאני לא בטוחה אם זה היה ההתקף שהייתי רגילה אליו
פשוט השפלתי את הראש וניסיתי לנשום.
וחשבתי על להגיד פשוט תודה על שקרא את הסיפור שלי אבל לא עשיתי את זה, ואני מצטערת
אני נורא פחדתי וכשהלכתי משם התחלתי לבכות ממש על חברה שלי
אני לא טיפוס שבוכה, אני נורא אוגרת לצערי או מכה את הקיר
אבל פשוט בכיתי, הרגשתי סתומה אבל באמת פחדתי מהמצב הזה
Noel_Rozenberg
נואל, איך הצלחת לעשות את זה?
אני באמת שואלת, אני כמעט התמוטטתי מבן אדם אחד שסך הכל אמר שזכר אותי ושהכל בסדר
אבל אתה, הידוע כהביישן פשוט היית שם
מפזר אהבה לכולם ומזכיר לשתות מים.
תודה שאחרי זה חזרת לדבר איתי ועודדת אותי,
תודה על החיבוק הכי טוב שקיבלתי
וכמובן תודה שקראת ספר שלי.
כולם הזכירו לי שזה כבוד גדול שאתה קראת סיפור של טאהקוק ושל כותבת צעירה
ולא הייתי צריכה שיזכירו, אני זכרתי.
מקווה שעכשיו אתה נושם לרווחה,
מפגש מדהים❤️
YOU ARE READING
BE MY NEXT
Humor-finished- "אתה שונא אותי בלי להכיר אותי." "אני לא שונא אותך, אני פשוט יודע מי אתה." "מי אני, טאהיונג?" "הבא שיפגע בי." + "למה אנחנו פה?" הוא שאל, קולו המאוכזב צרם לאוזני, "כי ההורים הזדיינו והביאו אותנו לעולם. תאשים את הקונדום." המשכתי לצפות. - קים...
