BE MY NEXT

part-5

נ.מ ג'ונגקוק.

אהבתי את המסיבה הקטנה שג'ימין עשה, שמחתי שלא הזמין אנשים והיו אלה רק אנחנו.
אבל לא הצלחתי להבין למה טאהיונג לא פסק מלהסתכל עלי.
אז כן, בהתחלה חייכתי לעברו מידי פעם אך הוא לא חייך, מראה את הצד האדיש שלא יכולתי לסבול.
אט אט הפסקתי לחייך, רק שלחתי לעברו מבט נוקב, מבט שדורש להפסיק להביט בי ככה.
אך הוא רק גילגל את עיניו ודיבר עם ג'ימין, משאיר את עיניו עליי, מבט קר.
"אני אשטוף את הכלים, זה המעט שאני יכול לעשות. נקודה." קבעתי אחרי ויכוח ארוך עם יונגי וקמתי ממקומי,
"טאהיונג, קום לעזור לו." יונגי הפציר בו-
"מה? למה אני?" טאהיונג שאל וגילגלתי את עיני,
"למה אתה מגלגל עיניים?" טאהיונג שאל באדישות ואני גיחכתי.
"אתה לא רוצה כי אני נימצא פה, בוגר מצידך." עניתי ולשם שינוי הבעת פניו השתנתה למופתעת, אך חזר לאדישות.
"מה זה קשור אלייך? רק שאלתי למה דווקא אני." הוא מילמל ואני זקפתי גבה, "מטומטם." הוסיף ואני הייתי שניה מלקום ולהרביץ לו, אבל ג'ימין אחז בידי מתחת לשולחן.
לא הייתי מגדיר את עצמי כאלים כל כך, אבל יש דבר אחד שאני לא סובל.
שמתחצפים אליי.
לא בטוח ממתי התחצפות התחיל כל כך להרתיח את דמי.
המכות? אני לא אוהב מכות אבל סטירות זה משהו שאני משתמש בו הרבה נגד טאהיונג.
כי הוא חוצפן, חסר כבוד ודפוק. ואני אחנך אותו.
"אבל בסדר בוא." הוא קם, מחכה שאקום גם אבל ג'ימין שהיה החבר ילדות שלי, ידע בדיוק עד כמה אני שונא שמדברים אלי ככה לכן לא רצה לשחרר את ידי.
מספר דקות לקחו עד שהשתחררתי מידיו הקטנות של ג'ימין והלכתי למטבח גם.
"איפה יש סבון?" שאלתי, לא רוצה להסתכל עליו בכלל.
"לידי." הוא אמר קצרות והלכתי לכיוונו, לוקח את הסבון ובוחן את פניו.
למרות הכעס שלי עליו אני חייב להודות, הילד הזה מהמם.
"הנקודת חן מחמיאה לך." אמרתי, שם לב לחיוכו המאופק.
"הצלקת בלחי שלך יפה." שתקתי, איך הבחין בצלקת הזאת? יש אותה, אבל היא לא בולטת בכלל. אנשים לא שמים לב אליה ישר.
"שמתי לב כי בחנתי אותך, כמה פעמים." פניי החלו להתחמם משמע הדברים שאמר, לא ידעתי מה להגיד. תודה? נע, הוא עדיין זבל. מטריד? הוא יקח את זה רציני מידי, חוץ מיזה שבחנתי אותו גם. תפסיק? אבל אני לא רוצה שיפסיק.
"למה נעצת בי מבטים ככה, כל היום?." שאלתי לבסוף.
"מותר לי להסתכל לאיפה שאני רוצה." הוא קבע בתוקפנות אך צחקתי, זה לא מה שאמרתי.
"למה אתה צוחק?" שאל, "כי לא אמרתי שאסור לך. עכשיו תענה." עניתי לו והוא חשב מספר שניות.
"אני מנסה להוכיח לך משהו." ענה ולא הצלחתי להבין, ניסיתי להבין אבל כשלתי.
"כבר לא קורה מחשבות, אה?" הוא צחק ואז דיבר- "אני מנסה לגרום לך להבין שאתה לא יכול להתנהג אלי כמו שאתה רוצה. אני לא מסוג האנשים שתוכל להתנהג אליהם איך שאתה רוצה."

נ.מ טאהיונג.

"זה מה שניסית לעשות? צר לי, אבל לתקוע בי עיניים לא ישנה משהו." ג'ונגקוק אמר לי, מחייך קלות ולוקח מידיי העייפות את הצלחת.
"אתה ממש אלים." פלטתי, אך מצד שני לא התכוונתי לשנות את דברי.
"אני אלים רק אלייך." הוא השיב לי,
"אז תפסיק!" דרשתי.
"פחחח." רגע מה? הוא פחח אותי, הוא אמר-'פחח', מה אני אמור להשיב ל-'פחח'.
"פחחח גם לך." החזרתי לו, יופי טאהיונג, כל הכבוד. עכשיו אין לו מה להגיד לך.
"פחחח." מה? הוא בכלל יכול להשתמש בזה פעמים?
מה לענות לו לעזאזל? לחזור על ה-'פחח'? דאמט, מתי נכנסתי למלחמת ה-פחח הזאת?
"פחפחפח." הו לא טוב טאהיונג, מאוד חלש. מאוד מאוד חלש.
אולי הייתי צריך למצוא דרך לעקוץ אותו במקום להגיד את זה.
"חלש מאוד." ג'ונגקוק צחק בקול אך לא יכולתי להקשיב לו, הייתי חייב למצוא משהו אחר, ה-'פחפחפח' לא טוב, לא טוב בכלל.
"וואו, תרגע. אני יכול לראות את הגלגלים בראש שלך עובדים קשה עכשיו. פשוט תגיד 'פחחח' חזרה וזהו. לא קשה." הוא אמר את זה בכל כך הרבה רצינות שהפעם אני הייתי זה שצחק בקול, מביט בחיוכו נמתח כלפי מעלה.
"לא ידעתי שאתה מסוגל לצחוק." הוא לפתע אמר וגירד את ראשו כשהבין מה אמר.
"מה זאת אומרת? נתתי לך רושם שאני מדוכא?" שאלתי והוא נידנד לשלילה,
"אתה פשוט אדיש."
"אבל אני יכול לצחוק." משכתי את כתפיי מולו.
"אוקי." מילמל בקצרה,
"אוקי." השבתי לו.
אני לא חושב שאני אדיש, אני פשוט לא מראה את מה שאני מרגיש. לא לכולם בכל אופן.
אנשים חושבים שהם קוראים אותי בעל פה,
אבל לא, אף אחד לא קורא את אף אחד בעל פה.
"סליחה אם נפגעת." הוא אמר, גורם לי לסובב את ראשי אליו,
"סליחה על הסטירה או סליחה ששפטת אותי?" רגשות האשמה לא עבדו עליו, הוא רק משך את כתפיו,
"אני אחטיף לך עד שתלמד שלא מקללים גדולים ממך. התכוונתי סליחה אם ניפגעת ששפטתי אותך." לרגע קטן הרגשתי יאוש, יאוש על כך שאני תקוע עם שותף כזה. יהיר, אלים לא מחושב במיוחד.
"יש לך קינק מוזר." פלטתי,
"הוו בייב, אל תבחן אותי יותר מידי. לא ישארו לך הפתעות." ובמילים אלו הוא יצא מהמטבח,
משאיר אותי מעורער ממשפטו-
'לא ישארו לך הפתעות'
פני החלו להתחמם, על איזה הפתעות הוא מדבר?
למה הוא התכוון? בן של זונה.
הלכתי לסלון וראיתי אותו ממתין למישהו,
"יא ג'ונגקוק, אתה בטוח שזה בסדר שנבוא? יש לך עבודה מחר." יונגי שאל את שותפי והרמתי גבה, מי הולך לאן?
"לא זה בסדר, אחי נסע לאנשהו ככה שהבית ריק. רק תביאו מה שאתם רוצים וניסע." ג'ונגקוק אמר והוסוק חיבק אותו,
"אני מחבב אותך." הוסוק הצהיר ויונגי דפק על ראשו,
"לך תביא את הבגדים שלך." וכך הוסוק עשה, עובר לידי בהתרגשות.
"לאן אתם הולכים?" שאלתי וחיבקתי את ג'ימין מאחור.
"לבית של קוקי, הוא הציע שנבוא אליו ללילה, אתם גם באים?" יונגי שאל.
"אני לא ממש מרגיש טוב, טאה אתה יכול להישאר איתי הפעם?" ג'ימין הסתובב אלי כשהוא עדיין בידי והינהנתי.
הוסוק חזר עם תיק קטן והושיט מברשת שיניים ליונגי והם יצאו מהבית,
"אז אתה לא צריך שאסיע אותך לבית?" ג'ונגקוק פנה אלי והנדתי לשלילה,
אני צריך את ג'ימין עכשיו.
"בסדר, אל תאחר מחר, יש לנו פגישה בעשר." הוא סגר את הדלת והסתובבתי לג'ימין, מבקש עם עיניי את מה ששנינו רצינו.
"איך אני אוהב את הפרצוף הזה." ג'ימין ציחקק וקירב את פניו לשלי, נוגע ולא נוגע בשפתי.
"איזה פרצוף?" שאלתי וחיוכי רק גדל,
"את ההתחננות בעיניים שלך." הוא הצמיד את שפתיו אל שלי.

נ.מ כללית.

טאהיונג התיישב על הספה כשעליו ג'ימין, ממשיך לנשק אותו בלהט ובאהבה.
"תרים ידיים בייבי." ג'ימין ציחקק והרים את ידיו, מצטמרר מהרוח שפגעה בגופו,
"בייבי? אז אני מניח שאני הבוטום." ג'ימין חייך וכך גם טאהיונג שהבין משהו.
ג'ימין יכל למות היום, ג'ימין נחטף היום.
ואם הוא לא היה יוצא למשימה? מה היה קורה לו?
מחשבות אלו תקפו את טאהיונג,
"ג'ימין?" טאהיונג קרא וג'ימין הימהם בהקשבה.
"אתה רוצה לבכות, נכון?" ג'ימין הינהן והשפיל את ראשו,
"בייב, תבכה ותשתחרר, נמשיך את זה מאוחר יותר."

-

סליחה שהפרק קצר
אני מניחה שאתם זוכרים מה יש לי😕

הזה לא משהו רציני, אני רק צריכה לטפל בעצמי.

אז פרקים יתחילו לעלות פעם בשבוע או פעמיים, תלוי עד כמה אני במצב רע😕
הפרק הזה הוכן מראש כבר לכן יכולתי לעלות אותו.

אוהבת⁦❤️⁩