הוא מסתכל עלי, מניח ידו על ברכי ואני נרתעת ושוחפת בשתי ידי את ידיו "תפסיק" אני מפצירה בו בלחש, לא מרימה את ראשי " יש לך חבר ברוקלין?" הוא שואל אותי "כן" אני אומרת "לא" אמא שלי אומרת באותו הזמן "אני הולך לסמוך על המילה של קציה" היא שולחת לעברו חיוך ממשיכה לערבב את הרוטב שטרם התחיל להתחמם "מי הילד שחיבק אותך אתמול?" הוא מתחקר אותי "אף אחד" צייצתי "אמא, אני יכולה להיות בחדר?" אני שואלת "היא מסתובבת אלי כדי להגיד משהו "לבד?" אני יורה לעברה מבט מתחנן "זה לא מנומס נסיכה" אמא אומר מנידה את הראש,אני נאנחת בעצב "אז.. איך הכרתם?" אמא שלי מתחילה לפתח איתו שיחה "אתמול,היא כמעט נפלה" הוא עונה לה "היא לא מסתכלת על הדרך" אמא שלי מלמלה "זה בסדר, אני שמח שהיא לא מסתכלת על הדרך" הוא מחייך אליה. הייתי מזועזעת מהביטחון שלו ומזועזעת יותר מכך שהוא הצליח להקסים לגמרי את אמא שלי (טוב.. אמא שלי זה לא ממש דוגמא, היא אוהבת את כולם )ההפתעה הגדולה הייתה שגם את קמרון. הוא הקסים..
קמרון הוא הבנאדם שהכי פחות קל להתחבר אליו ולהרשים אותו בבית.
והוא ברגע אחד,פיזר כמה מילים והבטחות ובום! אח שלי התאהב בו. "אני הצעתי לה לצאת איתי לדייט" הוא בוחן את התגובה של אמא שלי "זה אהיה נפלא,היא לא יוצאת מהבית חוץ מבית הספר או הספריה" היא מדברת איתו "אמא" אני מצייצת,מסמנת לה להפסיק לדבר "זאת לא אשמתי שאת מתבודדת חמודה" היא מסתובבת אלי "וזה עצוב לי כי את יכולה להשיג חברים,את ילדה מקסימה" היא מחייכת וצל של חיוך מופיע על פני "והינה יושב פה בחור נאה ונחמד מאוד ומציע לקחת את הבת שלי לדייט. אז איזו סיבה יש לי לסרב " אוף היא צודקת.
התכווצתי כתשובה,יודעת כמה היא צודקת..ידעתי תמיד שאני מבאסת אותה
אנחנו אוכלים את הספגטי וכשאנחנו מסיימים היא מפנה את הצלחות"תהי מוכנה היום עד שמונה,בשמונה אני אבוא לאסוף אותך" הוא מחייך אלי חצי חיוך "נפלא" אמא אומרת "לא" אני מצייצת באותו הזמן,הוא הסתכל עלי, עיניו מכווצות לעברי במבט בוחן. "אני לא הולכת איתך לשום מקום" אני מנידה בראשי "ברוקלין אמנדה פירס!"אמא נזפה בי על חוסר הנימוס "סליחה " השפלתי את מבטי, קמה מהכסא "היא תהיה מוכנה עד שמונה" אמא שלי מבטיחה לו ,אני מסתובבת אליה,יורה אליה מבט עצוב ומאוכזב,עולה במדרגות.
"ברוק,תלווי את טאן החוצה" היא עוצרת אותי במדרגה השלישית,אני יודעת שאין שום דרך להתנגד לה אז אני פשוט יורדת במדרגות,ממהרת ליציאה בראש מושפל כשאנחנו מגיעים לסוף המסדרון אני פותחת לו את הדלת ומסתובבת ללכת . הוא תופס את זרועי,מוחץ אותי לקיר,ידיו סוגרות עלי משני צדדי "תלך כבר" אני מנסה לדחוף אותו "בבקשה" דמעות מכסות את פני, הוא מכווץ את פיו לקו נוקשה,מרים את סנטרי באצבעו כדי שיוכל לראות את פני "אני לא יודע למה ברוק" הוא מכווץ את עיניו אלי,סורק את פני "אבל אני נמשך אליך " נרתעתי בפחד " ואת שלי עכשיו" ניסיתי להאבק בו "כי רוצה אותך" הוא ניסה לנשק אותי אבל הסטתי את פני , ניסתי לדחוף אותו "אני שונאת אותך,לך כבר" זאת הפעם הראשונה שדברתי בקול ברור ולא לחשתי או צייצתי,כעסתי ולא עניין אותי ממש אם אמא שלי תפגע או אם הוא יפגע. הוא חייך אלי " אני אחזור,שמונה את מוכנה כן?" הוא התגרה בי. הנדתי בראשי "בסדר" צייצתי נאנחת בתסכול , הוא הנהן ויצא החוצה,סגרתי את הדלת אחרי במהירות,עליתי לחדר שלי,נעלתי אחרי והחלקתי על גבי הדלת מתיישבת על הרצפה,דמעות הציפו את עיני וקברתי את פני בידיי.
איך הגעתי למצב הזה?למה אמא שלי לא מקשיבה לי?למה אני? אני שונאת את עצמי על החולשות שלי ועל הפחד שלי מאנשים. למה אלוהים לא יכל לברוא אותי עם קצת יותר ביטחון כדי לדבר ושישמעו אותי? נכנסתי מתחת לפוך,החלטתי ללכת לישון. הדלקתי את המזגן בחדר שלי וכיסיתי את עצמי מקווה שהוא לא באמת יקיים את הבטחתו לבוא בשמונה ושזאת שם בדיחה על חשבוני.
YOU ARE READING
Trust
Teen Fictionטאן דילר הוא טראבל מייקר שנותן ולוקח רק מה שהוא רוצה. עכשיו , הבאד בוי שלנו רוצה את ברוקלין..ילדה מפוחדת ושקטה שלא מסוגלת לתת לו שום דבר.. היא לא סומכת על אף אחד , היא שונאת שנוגעים בה , שמדברים איתה..ולא חסרות לה צרות בבית הספר ובמשפחה.. מה יקרה כ...
