יצאתי משם,לוקחת את האולסטרס השחורות הגבוהות שלי ונועלת אותן "את נראת.." הוא סרק אותי,ניצוץ של משהו שלא זיהיתי נראה בעיניו,אבל זה נראה משהו ערמומי,זדוני "את נראת ממש טוב" הוא חייך,עיניו התכווצו קצת כשחייך את חיוכו הזומם. סיימתי לקשור את השרוכים ונעמדתי.מבפנים? קיללתי אותו וצעקתי לו 'בו נסיים עם זה כבר!' מבחוץ השפלתי ראש,מתחמקת מהמגע שלו ויוצאת בכעס מרוסן מהחדר,הוא ירד אחרי מהר "הו היי" אמא שלי חייכה אלינו,הסתכלתי עליה בעצב,והיא שלחה לי מבט מודאג "את יפייפיה" היא רצתה לחבק אותי אבל נרתעתי,ברגע זה ממש שנאתי אותה ואת התמימות שלה. רוב הבנות המקובלות בגילי מחפשות הרפתקאות ודרמות..ואני בחרתי בחיים שקטים כי כל הדרמות שבעולם קורות לי. כל מה שביקשתי זה קצת שקט.קצת להיות לבד ולהפסיק לראות אנשים ולשמוע אותם. במקום זה פגשתי את הסיוט המהלך הזה ועכשיו אני צריכה לסבול אותו עד שהוא ישתעמם מהאתגר הזה שקוראים לו ברוקלין פירס. הוא פתח בשבילי את הדלת הקדמית אבל עקפתי אותו פותחת את הדלת למושבים האחוריים,טרקתי את הדלת אחרי,רואה אותו צוחק מבעד לשמשות בזמן שהוא עוקף את המכונית ונכנס למושב הנהג הנסיעה עברה בשקט..כלומר,עד שהוא פתח את הפה המזויין שלו. אלוהים,ממתי אני מדברת ככה? הוא מוציא ממני את הצדדים הרעים שבי.אני שונאת אותו. שיעזוב אותי כבר! "יש לך יום הולדת היום לא?" הייתי מופתעת,אבל לא הראתי את זה,ראשי נח על כף ידי,מרפקי שעון על הבליטה הקטנה שליד החלון. "כן" אני מדברת בשקט "אמא שלך לא חוגגת לך?לא ראיתי עוגה ונרות" הוא מתחקר אותי "אני לא חוגגת ימי הולדת" אני אומרת בקול שקט"למה?" הוא מסתכל עלי מבעד למראה מעביר את מבטו במהירות מהכביש אלי וחזרה,כמה פעמים "כי אני שונאת את יום ההולדת שלי" אני אומרת בזעף,מסתכלת על החלון,מצליחה להחזיר את השקט.
הוא פתח את הדלת שלו,יצא מהרכב,הקיף את הרכב ופתח לי את הדלת,מושיט לי יד לעזרה..יצאתי , עוברת אותו,מסרבת לקבל את עזרתו..הוא טרק את הדלת,אחז בזרועי וסובב אותי אליו,אחרי כמה שניות מבלבלות גבי פגש בדלת המכונית שלו,עיקמתי את פרצופי בכאב כי הידית שבדלת פגשה בגבי התחתון-מפגש בהחלט לא נעים " את יכולה להתייחס ככה לאמא שלך,לחבר הזה שלך מהבית ספר ולכל אחד אחר ברוק.אבל לא אלי" הוא חשק את שיניו "עזוב אותי" אני מפצירה בו בשקט "מה הבעיה שלך לעזאזל? כל בן אדם אחר היה שמח להיות במקומך" העיניים שלו רושפות כעס לעברי "אני לא כמו כל בן אדם אחר" אני ממלמלת מתכופפת ויוצאת מתוך זרועותיו,אני מסתובבת ורואה שאנחנו במסעדה ששוכנת על חוף הים. אני שונאת את המקום הזה. הוא תמיד עמוס ורועש "בואי" הוא אומר נועל את הלסת שלו "לא" אני מצייצת מנידה בראשי הוא מסתובב אלי,נחיריו רחבות והוא מאגרף את ידו בזמן שעיניו יורות אלי מבט כעוס. אני הולכת לאחור כשהוא מתקרב באיום וכשוהא מתחיל להתקרב שוב אני מסתובבת ומתחילה לרוץ. אני תמיד הייתי טובה בריצה וישלי סיבולת נחמדה.. רצתי במעלה הכביש שממנו הגענו,סובבתי את פני לראות אם הוא קרוב אבל נראה שאין אף אחד מאחורי,הסתובבתי שוב ונתקלתי בחזה הקשה שלו. לקחתי כמה צעדים לאחור בבהלה "את חוזרת איתי לשם" הוא מתעקש "לא" אני מצייצת בפחד "ברוקלין" הוא מזהיר
"אני לא רוצה" אני מדברת בשקט,מתחננת.. "למה?" הוא יחשוב שזה שאני מפחדת מאנשים זה טיפשי "אני לא רוצה" אני מתחננת "אז אם את לא אומרת לי למה,תתחילי ללכת" הוא מסובב אותי ושם יד תקיפה על גבי התחתון. אני דוחפת אותו ומתרחקת ממנו לוקחת צעדים גדולים וכעוסים. כשאנחנו מגיעים הוא עוקף את התור שם "הו,אדון דילר,טוב לראות אותך " המארח מחייך אליו "פנה לי מקום שקט" הוא פוקד "אני דואג לזה" הוא מהנהן לעברו ומפלס את דרכו בין השולחנות.
אנשים נועצים בי ובו מבטים,הם מחייכים אליו ומתלחששים "בבקשה" אני מצייצת בחוסר אונים "את מתכוונת להגיד לי למה?" אני שותקת,לא מצליחה לבטא את המילים..אחרי שלוש דקות המלצר מופיע "אירגנו לך תא פרטי,יש לך שם את כל המבחרים על חשבון הבית ורק תוספות יעלו כסף" המלצר חייך אלינו,טאן הנהן ונכנס גורר אותי אחריו. אני זוכרת את המסעדה הזאת. השטח היה מיועד להריסה ולבניית בתים או משהו וטאן קנה את הזכויות האויריות וככה הוא הציל את העסק. הוא שיווק את המסעדה הזאת ועכשיו הם חייבים לו בענק;אני מתארת לעצמי שזה הקטע שלו..להציל אנשים כדי שאחר כך ירגישו חייבים..הוא אהב את היחס הזה,את המבטים,את השמועות..הוא אהב שהזרקור עליו..אבל אני רק רציתי להעלם בצללים. "אני רק רוצה שזה יעבור בצורה נחמדה אוקי?" הוא פונה אלי "אני לא רוצה שנסיים את הערב הזה בצורה נוראית.
אני רק מבקש ממך לנסות.האם זה כל כך קשה?" כן. זה מאוד קשה לבן אדם שפאקינג לא רוצה בחברתך! אנחנו נכנסים לתא "שבי" הוא מפציר בי בעדינות ואני יושבת,מרפקי על השולחן וראשי שעון על כף ידי. אני מרגישה מובסת. אני שונאת אותו.
YOU ARE READING
Trust
Teen Fictionטאן דילר הוא טראבל מייקר שנותן ולוקח רק מה שהוא רוצה. עכשיו , הבאד בוי שלנו רוצה את ברוקלין..ילדה מפוחדת ושקטה שלא מסוגלת לתת לו שום דבר.. היא לא סומכת על אף אחד , היא שונאת שנוגעים בה , שמדברים איתה..ולא חסרות לה צרות בבית הספר ובמשפחה.. מה יקרה כ...
