BE MY NEXT

part-17

-

'אוקי, תרגע, הוא רק מחליף בגדים בחדר איתך. שניכם בנים זה לגמרי נורמלי ובסדר.'
טאהיונג חשב בלחץ בזמן שעלה עם ג'ונגקוק לחדר, לחוץ מהמחשבה לראות את שותפו בלי בגדים.
"מצטער שנפלתי עלייך, לא חשבתי שאתה היחיד במידה שלי." ג'ונגקוק אמר וטאהיונג חייך, "זה בסדר, יש לך מזל שחצי מהארון שלי נמצא פה."
"מזל? מממ, אני מניח שזה נכון." טאהיונג צחק כי ידע שבראשו עלתה המחשבה שהוא אמור לכעוס מהמילה-'מזל'.
"טוב, איזה צבע מכנס אתה רוצה?"
"שחור"
איזה חולצה?"
"שחור"
אתה צריך גרביים?"
כן,"
איזה צבע?"
"אממ, שחור." ג'ונגקוק ענה וחיוך התפרס על פניו כאשר השני נאנח,
"אתה ממש אוהב שחור, אה?" טאהיונג שאל והוציא את מה שביקש.
"כן, תודה." ג'ונגקוק קד מעט ולקח את הבגדים בידיו.
ג'ונגקוק פשט במהרה את חולצתו, מתנשף כשקור החדר התנגש בו ונישאר כך כמה דקות,
"מ-מה?" ג'ונגקוק שאל כשראה את שותפו בוהה בגופו,
"אתה פשוט מושך בטירוף." טאהיונג אמר בכנות ואז נאנח, "יש לי חשק עז פשוט לגעת בך." הוסיף, לא מראה מבוכה מדבריו לעומת ג'ונגקוק שהרגיש את גופו מתחמם למרות הקור ששרר בחדר.
"לגעת? תיגע, תלביש אותי." ג'ונגקוק אמר, מקבל את הביטחון שאיבד ונותן לשני את החולצה, ניגש לדלת ונועל.
"אבל אני מהמר על כך שג'ימין יבוא לקרוא לנו ואז כשיגלה שהדלת נעולה ישאל למה ואז שנינו ניפול מהלחץ על אחד השני ונתנשק." ג'ונגקוק אמר את הסצנה שעלתה לראשו, הוא לא פיספס הזדמנויות לראות סרטים וסדרות.
טאהיונג צחק וניגש לג'ונגקוק שהתיישב על המיטה, מהסס מעט לפני שהצמיד את פניו לגופו החשוף של הבלש ג'ון, מלקק ומנשק.
לעומתו, ג'ונגקוק שהתחיל לדבר עם איברו;
'היי זין, זה אני, ג'ונגקוק. אם תעמוד אני אעשה לך אממ, איך היהודים קוראים לזה? בליתת מילה נכון? לא, ברית מיתה. לא, אני קרוב, אממ,' ג'ונגקוק לא הצליח למצוא את המילה לכן קטע את טאהיונג,
"טאה, אני מצטער שאני עוצר אותך אבל איך קוראים לדבר הזה שיהודים עושים אחרי 8 ימים?" ג'ונגקוק שאל וטאהיונג התיישב על המיטה,
"אממ, בר מצווה!" טאהיונג אמר בבטיחון.
"מה? לא! מה קשר בר מצווה? זה אחרי 13 שנים." ג'ונגקוק נאנח,
"מאיפה אני יודע, לא למדתי עליהם, רק שיעור או שניים." טאהיונג משך בכתפיו.
"טוב, תלביש אותי אין לי דרך לאיים על הזין שלי." ג'ונגקוק נאנח וטאהיונג נשק לגופו בפעם האחרונה מתכוון לקום אך שפתיו נלקחו בחוזקה על ידי שפתיו של שותפו ג'ון, מרגיש איך גופי נשלט.

הריח גוף של טאהיונג נפגש באפו של ג'ונגקוק והתערבב במהרה עם ריחו.
"יש לו ריח מדהים." ג'ונגקוק אמר כשירד במדרגות עם הבגדים האחרים.
"עדין כזה." ג'ונגקוק תיאר והסניף את החולצה,
"ולך יש ריח חזק, גברי." טאהיונג ציין והבטיח לעצמו שאת החולצה המיוזעת של השני הוא משאיר לעצמו.
"טוב איפה ג'ימין? ההורים אמורים להגיע עוד 10 דקות." טאהיונג נשך את שפתו,
"הוא הלך לקנות שתיה, אבל התחיל לרדת גשם והוא הלך ברגל, אני יוצא להחזיר אותו עכשיו אז תנסו לא לשבור כלום. מבין, סוס?" יונגי שאל והוסוק ציחקק והינהן,
"אני לא אשבור כלום!"
"כן, אמין."

-

"יונגיי!" ג'ימין רץ בהקלה לחברו וחיבק אותו בחוזקה, שמח לראות את השני ועוד יותר שמח שלא יצטרך ללכת בגשם.
יונגי התקרב עם המטרייה וחיבק את ג'ימין, עוטף אותו בין ידיו ונעמד איתו ככה למספר דקות שהרגישו כל כך טובות לשניים.
"היונג, יש פה מישהו מטריד שמסתכל עלי." ג'ימין סיפר מבלי לנתק את החיבוק והתכרבל יותר,
"מי זה?" יונגי שאל וכשג'ימין הצביע על מישהו מתוך החנות יונגי נתן לג'ימין את המטריה ונכנס בכעס לחנות.
ג'ימין אולי היה מחוץ לחנות אבל יכל לראות איך יונגי תופס באיום את צווארו של השני ובמילים קלילות אומר-

"הוא שלי."

--

אז יונמין מתחילים לתפוס פה קצב, יאיי!

אבל אני פחות מעלה בקצב
ולמרות שאתם אומרים שזה בסדר אני מודעת לכך שזה מאכזב לכן אני באמת באמת מצטערת😥⁦❤️⁩💔

אני שקועה בלימודים וכרגע אני עובדת על הכתיבה שלי למין פרוייקט שהמורה שלי החליטה לעשות לי וזה על קטעים עמוקים וזה.
רציתי לשלוח את זה פה ותגידו את דעתכם

לכן אשמח אם תקדישו שתי דקות לקרוא, זה ממש יעזור לי וכמובן לא להעתיק זה חשוב לי

הינה:

אני מבולבלת, אני מודה הכל דפוק, זה לא קל.
מהחיים ניסיתי לברוח ובסוף אני עוד כאן.
הדם כבר לא בחוץ והמחשבות אינן נחות.
בלילה, בבוקר, בצהריים, הן יוצאות לרחובות.
אבל בסך הכל ילדה שמחה, זה לא כאילו אני בוכה.
למה שאכעס? בעולם אני נדפקתי. ולמה שאפחד? זה לא כאילו נרצחתי.
ואיך הלב עוד פועם? את זה עוד לא פיענחתי; הנשמה פחדה, אז היא ברחה ממני.
כבר לא צועקת, כי לא אשמע. לא נלחמת, כי אין לי למה.
והשאלה - אם אפסיק לנשום, מה זה ישנה? ואם אחליט ליפול, את מי זה יעניין? כי אני עוד גופה ישנה, עוד ילדה מסכנה, עוד נשמה שלא ניצחה, עוד חיים מבוזבזים בילדה שלא עברה.
ואיך אוכל לסלוח כשאני עוד רקובה? איך אוכל לברוח כשרגלי קפאו מבהלה?
ואם כאן זה לא יסתיים, איך אמשיך פה לחיות?
ואם הכל פה יתמוטט, איך עוד אוכל לעמוד?
ממקום של שבויה הפכתי לעצמאית, מממקום של מנצחת נפלתי לתחתית.
וזה לא שהסכין תדקור שוב את ידי, זה לא שאת החיים חיפשתי להפסיק,
אני רק רוצה לדעת מה לעשות, כשהלב פתאום הפסיק לעבוד.