כוכב נופל {הושלם ✔️}

10- הכל בסדר, הוא לא נרקומן.

״קים טאהיונג!״ שמעתי את צעקותיהם של כל אותם אנשים בשחור.
לא חיכיתי להתראה מוקדמת ורצתי למים.
עצמתי את עייני בכאב.
כאשר העומק הגיע עד הגובה שלי כבר לא היה אפשר להבחין בי,
ירייה אחת נשמעה, ואז שקט.
שקט שמלווה אותי כל חיי.
מבלי לשים לב.

״אלוקים טאה...״ ראיתי את ג׳ין רץ לעברי עם מטלית רטובה והניח אותה על מצחי.
״אתה קודח,״ הוא נאנח בכבדות וניגב את הזיעה שהתפשטה באיזורים שלעזאזל, לא ידעתי שקיימים בכלל.
״למה נרדמת בסלון בכלל?!״ הוא הרים מעט את קולו ומילמלתי משהו שאני בעצמי לא מבין מה.

״אפשר מים?״ לחשתי בטישטוש.
בילבול תקף אותי לרגע והרגשתי את נשימתי הולכת ונעשית כבדה יותר.

״בטח.״ ג׳ין מיהר להגיד וקם במהירות מהספה שנרדמתי עליה.
הוא כמעט ורץ עם ספל מלא במים טריים אשר נמזגו מתמי4.
״אתה לא נראה טוב.״ הוא אמר הגיש לי את הספל ועזר לי לעבור למצב ישיבה.

״זה לא שאתה חתיך עולמי,״ אילו לא הייתי במצב בו אני נמצא יכול להיות שהייתי מתפקע מצחוק. אבל כל שריר ושריר שזז הכאיב לי.

״דפוק.״ הוא חייך והמשיך למחות לי את הזיעה מהפנים.

״תוכל לפתוח חלון?״ שאלתי.
אני יודע שזה מפריע לו שהחלון פתוח בחורף ושהסכויים שטיפות זעירות של גשם יחדרו לדירה גבוהות אבל אני מאמין בכל ליבי שהוא יחזיר לי תשובה חיובית.

״חד פעמי טאה.״ הוא המשיך לחייך ופתח את החלון הכי קרוב אליי. הופתעתי כשראיתי שחושך בחוץ. הייתי בטוח שאיזו שמש מסכנה עוטפת את כותלי קוריאה.
מקווה שהבריזה תצנן אותי מעט ותגרום לי לשוב לעצמי.
״איך אתה מרגיש?״ הוא שאל ולקח את המטלית חזרה לכיור, לחדש את המים.

״לא יודע. אני חושב שהזיתי.״ סיפרתי לו.

״מה קרה? ואיך הגעת למצב שנרדמת בסלון?״ הוא התקיף בשאלות.

״ג׳ימין ויונגי ביקשו את החדר שלי. הנבלות טוענים שהוא הכי גדול.״ המשכתי לספר.

״סופסוף.״ ג׳ין אמר בניצחון.

״כן. שמחתי. עד שהבנתי שאני צריך לישון כאן.״ ניסיתי לנחם את עצמי. אך ללא הצלחה.
ג׳ין ניגש אליי והשעין את ראשי על כתפו ותפח קלות על פניי כדי לקרר אותן.

״למה לא ישנת בחדר של יונגי או ג׳ימין?״ הוא הסתקרן.

״אצל ג׳ימין מסריח ואצל יונגי הכל שחור, זה מפחיד אותי פחד מוות.״ השבתי בכנות.