הלב שלי התחיל לפעום מהר,
הנשימה שלי האיצה, ופתאום, הכל נעשה אפור יותר, חשוך יותר, כאילו החיים והאור נשפכו להם החוצה.
המילים שלה מכות בראשי שוב, ושוב.
הכל עצר מלכת, הפך איטי יותר. האוויר הפך דליל, מקשה עליי לנשום.
הכל נעשה שקט, שמעתי את פעימות ליבי, שהפכו חזקות יותר, או שמא השקט הפך תחזק יותר.
לרגע, הייתי במקום אחר, ובו זמנית, הייתי בשום מקום.
זה היה רק אני והמחשבות שלי.
״את לא מבינה, תמימה שכמוך?״, ״לעולם לא תביני.״ אני שומעת קול מהדהד בחלל השחור שבראשי. ״יש כל כך הרבה דברים שאת לא יודעת.״
ואז זה הגיע, המילים שיכולות לחזק ולשבור כל בן אדם. לרסק ולהדביק שנית. לטשטש ולחדד את החושים. להכאיב ולהכניס אותך לאופוריה מושלמת.
המילים הארורות, ששברו אותי סופית.
עצרו את הלב שלי, החזירו את הזמן לאחור וחדלו מהאוויר מלזרום לראותיי.
תגרמו לזה להפסיק.
תגרמו לזה להפסיק.
תגרמו לזה להפסיק.
אני לא יכולה יותר. זה בלתי אפשרי.
״אני אוהבת אותך.״
