My story.

פרק 20:זיכרון מהצד שלו.

הצל׳ש מגיע לכן,על קצב ההצבעות ❤️

בן:

עיניה הגדולות בלעו אותי לתוֺכן,וזה הדבר היחיד שיכולתי

לחשוב עליו.על המבט המבולבל בעיניה שנגעתי בשיערה

שפקחה עיניה,שמלמלה בשקט ׳מי אני׳,ועד שאבישי התייצב

לידי והיא שאלה על הוריה,לא ידעתי אם זו מציאות או חלום.

הלב שלי הלם מכאב,אני רואה את חוסר האונים בעיניה בימים

האחרונים ולא יכול להתנער ממנו,היא מנסה להיזכר אבל לא

אין דבר,בתחילת השבוע שעבר יומיים אחרי שהתעוררה סיפרנו

לה בבית החולים על הוריה,היא בכתה בכי מריר לא ידעתי מה

לעשות עם גופי,לא ידעתי מה מקומי בכוח

שאבישי מצד ימין וגאיה מצד שמאל,את שניהם היא זוכרת

את אירועי השנתיים וחצי האחרונות לא,כמעט שום דבר...

וזה כבר שבועיים,שבועיים שאנחנו מתנהלים עם אובדן הזיכרון

שלה ואני בנוסף לאובדן הזיכרון שלה,מתמודד עם הזיכרון שלי

מתמודד עם הרגע הזה שגופה הוטל על הריצפה,עם הדם,עם

ריח הברזל,הרגע שחשבתי שאיבדתי את לין לתמיד.

לא אבדתי את לין,היא כאן,אבל בגרסה קצת אחרת,היא מחייכת

אלי מרחוק לפעמים,לא בדיוק מחייכת אלא סוקרת במבטה

כיאלו,מתביישת או שומרת על עצמה ממני,יצא לנו להחליף

מילים למרות שאני תמיד בסביבתה.נתתי את המקום

בעיקר לאבישי וזה היה בהמלצת הרופא,שהוא האדם היחיד

שמכיר אותה מגיל אפס יהיה צמוד אליה ולאט לאט היתר.

לחשוב שלין מתביישת ממני,גרם לי לחייך אל השמש

שהסיגריה בפי,היא,לין עם הזיכרון מעולם לא היתה מתביישת

ולין בלי הזיכרון לא יודעת,שבאופיה היא כנראה אחרת.אבישי

טוען שלין של פעם,אפילו לא היתה שקטה כמו לין הנוכחית

אבל שיערנו שזה בגלל ההלם שעברה תאונה,ששנתיים ומשהו