ג'וליאט

פרק שמונה עשר ◇ גייב

תחושות מתערפלות, צורות לא ברורות מבעד למסך מטושטש, אפרורי. היא ידעה שמשהו קורה, אך לא ראתה אותו. היא הרגישה.

   לאט לאט נהייתה מודעת לגופה. היא הרגישה את המיטה מתחתיה, את השמיכה העוטפת אותה. אור חדר מבעד לעפעפיה, עד שלבסוף רפרפו ונפקחו.

   הדבר הראשון שראתה היתה התקרה. אז הסתובבה על צדה, והביטה אל החלק בחדר של אחותה הקטנה. הווילון היה מוסט ודמות קטנה עמדה וצפתה מהחלון - זאת היתה ליאן; שיערה הבלונדיני החלק הסתיר את חלק גופה העליון. היא הסתובבה. פניה חסרות ההבעה הוארו בחיוך. "בוקר טוב, ג'וליטי."

   ג'וליאט מצמצה. "בוקר טוב, לילי." תחושה מוזרה התערבלה בקרביה. היא זכרה שמשהו קרה... היא לא הצליחה להיזכר מה. 

   ליאן היססה. "את מרגישה טוב?"

   "כן, למה שלא ארגיש טוב?" ג'וליאט התרוממה לישיבה והשמיכה החליקה אל ברכיה וחשפה את חלקה העליון של שמלת הלילה שלה. היא שפשפה את עיניה וכשפקחה אותן, הבחינה במר עיניים אפורות עומד לצד הדלת, דומם כקיר.

   "לא... יודעת." אחותה הקטנה התקרבה אליה כמה צעדים ואז נעצרה. נדמה שהיא מתלבטת. "שתית את תה הלילה שלך?"

   ג'וליאט הביטה בה בבלבול. "מה? ברור ש..." אבל קולה דעך. אירועי אתמול חזרו לראשה, והיא נזכרה איך רעדה כשחזרה לחדר מפגישתה עם ג'סטין. היא היתה כל כך מעורערת שמיד נשכבה במיטה בלי לחשוב. רגע לפני שעצמה את עיניה ראתה שמר עיניים אפורות מביט בה בעניין, אך היתה כל כך מבולבלת שמיד נרדמה.

   ליאן סקרה אותה בעיניה החומות בהירות. "לא משנה," אמרה לפתע.  החיוך שב לפניה. "היום השני לתחרות! איזה כיף, הלוואי שיכלתי להיות איתך. את יודעת אם שוב תהיו היום בארמון?"

   ג'וליאט הנידה בראשה בהיסח הדעת. איך יכלה פשוט לשכוח לעשות דבר שעשתה כל חייה? מאז שנולדה, היא שותה תה בוקר ותה לילה בכל יום ויום, כמו כולם... לבד, אולי, מליאן. מתי הפעם האחרונה שראתה את ליאן שותה תה? וגם, מה עם השומרים?

   טוב, מה זה משנה. סך הכל תה. היא שלחה אל ידה את שידת הלילה ושמחה למצוא שם את הספל הקבוע שלה, מלא בתה שבטי כנראה הביאה לה כמה דקות לפני כן. מעניין איך אנשים אחרים מקבלים את התה שלהם. היא מעולם לא חשבה על כך. הרי, בטי היא לא מקרה רגיל - בדרך כלל יש רק משפחה אחת בכל בית, אולם אצלם גרות גם בטי והבת שלה, איזי. איך זה קרה? ג'וליאט קימטה את מצחה כשהבינה כשמעולם לא שאלה את עצמה על כך.

   "למה את עושה פרצוף?"

   "אני לא," ג'וליאט מיהרה להכחיש. היא לגמה, כמעט השתנקה ומצאה תירוץ. "התה קר!"

   ליאן פצתה את פיה, אך גיחוך חרישי גרם לשתיהן להפנות את מבטן. מר עיניים אפורות השיב להן מבט שליו מעל לשפתיו, שהתעקלו בחיוך קל.