ג'וליאט

פרק חמישה עשר ◇ גזר דין מוות

סלון בית וונדרפול נראה לג'וליאט קטן ודל אחרי המסדרונות המפוארים של הארמון. עיניה שוטטו על הקירות הריקים, השטיח הלא מצוחצח והריהוט הצנוע בזמן שתהתה לעצמה איך בפחות מיום השתנה ביתה עבורה.

חבטת הדלת שנסגרה מאחוריה החזירה אותה למציאות בבת אחת. ג'וליאט ראתה את אמה מזנקת מהספה מול הטלוויזיה ופונה אליה בפנים מוארות. היא שמעה את ליאן רצה במורד המדרגות ומופיעה בתחתיהן בדיוק כשראשיהן של איזי ובטי הציצו מדלת המטבח.

"ג'וליאט!"

מספר אינסופי של ידיים עטפו ומחצו אותה בהתרגשות. אחרי שמסך העור ירד מפניה וכל בנות הבית התייצבו מולה היא הבחינה באוסקאר שהגיע אחרי ליאן.

"איך היה? מה היה? מי היה?" אלנה תקפה אותה בשאלות.

"מה עשית? פגשת את הנסיך?" ליאן קפצה במקומה, כהרגלה כשהיתה נרגשת.

"היית בארמון?" איזי לחשה בעיניים פעורות.

ג'וליאט התבלבלה מכל השאלות ורק הביטה בהן, עד שאוסקאר התערב. "תנו לה לנוח. אתן כאלה היסטריות."

הן השתתקו בחיוכים נבוכים. בטי התקרבה וטפחה לג'וליאט על הגב בעוצמה שכמעט העיפה אותה על ליאן. "את, חביבתי, הנערה הכי ברת מזל שיש. יותר נכון, אחת מחמש עשרה כאלה," היא גיחכה לעצמה.

רק עתה קלטה את השומרים שניצבו בחדר, מוסתרים בצללי הפינות ומבטיהם קודרים ורציניים. רק כשהשתיקה התארכה ועיניה המשיכו לסקור את החדר הבינה שהיא מחפשת את השומר שלה, מר עיניים אפורות.

"תלכי להשטף, מתוקה," אלנה אמרה. "את השמלה - אממ - אני מניחה שפשוט נתלה בארון. אחרי שתתאוששי תספרי לנו על היום שלך?" היא הסתכלה על בתה בציפיה.

"בטח," מלמלה ג'וליאט בקול חלש.

◇

ג'וליאט התקלחה, הסתרקה, שטפה את פניה מהאיפור ומיהרה ללבוש שמלה פשוטה בצבע כחול. את המפוארת שהיתה איתה במשך היום דחפה בגסות לארון הבגדים וסגרה את דלתותיו בטריקה.

כשהגיעה לסלון קפצו הבנות על רגליהן ומיהרו לעברה, שוב, בחיבוק מוחץ.

"עכשיו תספרי לנו הכל!" ליאן קראה בהתרגשות.

הן התיישבו כולן על הספות והביטו בג'וליאט בציפיה. השומרים ניצבו בפינות החדר, עיניהם משוטטות. אוסקאר נשען על הקיר ליד המדרגות והסתכל עליהן במבט חסר רגש כשל השומרים.

החיוכים הזוהרים של הבנות דעכו לאטם אחרי שזמן מה עבר והמתחרה עדיין לא דיברה. השתיקה נמשכה עד שלבסוף אלנה פצתה את פיה. "ג'וליאט. ספרי לנו. איפה היית? מה עשיתם?"