ג'וליאט

פרק שני ◇ טובים ורעים

ג'וליאט הסתכלה פעם אחרונה במראה לוודא ששיערה השחור מסודר לפני שנשמה נשימה עמוקה ויצאה מחדרה.

היא לבשה שמלה חמודה אך פשוטה בצבע סגול, יחד עם נעליים שחורות שהעקב שלהן לא לא היה דק וגבוה בצורה מחרידה. כשיצאה אתמול עם אלנה לקניות ראתה אותן וכעת ידעה שזו היתה בחירה נכונה. אם אלנה היתה קונה לה נעליים... זה היה נגמר בכך שהיא מועדת במדרגות.

היא לא ידעה למה, אבל מפגשים כאלה תמיד הלחיצו אותה. מלא אנשים שהיא לא מכירה, בבית שלה, מחייכים אליה ושואלים: "אז זאת הבת שלכם? איזו נפלאה." ואז צוחקים מהבדיחה הכושלת שעשו.

היא לא יכלה להתחמק מזה. עדיף פשוט לתת לזה להגיע ולקוות שיעבור הכי מהר שאפשר.

"ג'וליאט! את נראית יופי." אלנה דידתה במסדרון הקומה השניה עם נעלי העקב שג'וליאט שמחה שלא היו שלה. "את מוכנה לרדת? כולם כבר הגיעו. או שאולי את תצליחי לשכנע את ליאן לצאת מהחדר?"

ג'וליאט העיפה מבט מבולבל לתוך החדר שממנו יצאה, שהיה חדר השינה שלה ושל ליאן. "היא לא פה, חשבתי שהיא כבר ירדה."

"לא, היא מסתתרת בחדר של אוסקאר." אלנה נאנחה. "אני באמת צריכה לרדת להגיד שלום לכולם. אז, תדברי איתה?"

"בטח." אלנה חיבקה אותה בתודה ופנתה למדרגות. ג'וליאט ניגשה לדלת הסגורה של חדרו של אחיה התאום ונקשה עליה. "לי - "

"לכי מפה, אמא." ליאן נשמעה מבועתת.

"לא, לילי שלי. זאת ג'וליטי. מה קרה?" ג'וליאט לחצה על הידית אבל משהו גדול חסם את הדלת מלהיפתח. "אני דואגת לך."

"אני לא יוצאת עד שהם הולכים," ליאן התעקשה בקול רועד.

"מי זה 'הם'?" שתיקה. "האנשים שלמטה?" ליאן לא ענתה אבל ג'וליאט פירשה זאת כתשובה חיובית. "ממה את חוששת? הם חברים של אבא." היא עצמה לא רצתה לרדת, אבל זה היה בגלל שהביך אותה להיות עם אנשים שלא הכירה.

"הם מפחידים אותי," קולה של ליאן בקושי נשמע.

"לילי, אני יכולה להיכנס?"

"לא!" הפעם ליאן כמעט צעקה. "את תכריחי אותי לצאת ואז - " היא גמרה את המשפט ביבבה.

ג'וליאט הניחה את ידה על הדלת והשעינה את מצחה מעליה. "אני לא אכריח אותך," היא אמרה בשקט. "את לא חייבת לעשות שום דבר שאת לא רוצה."

"מבטיחה?"

ג'וליאט לא היססה. "מבטיחה."

עברו כמה שניות של דממה עד שלפתע נפתחה הדלת וג'וליאט כמעט נפלה על פניה. כשהתאוששה, ראתה שליאן מסתתרת מאחורי המיטה בפנים מודאגות.

החדר היה זהה בגודלו לזה של האחיות, וגם ברהיטים שבתוכו - מלבד צבע הקירות, המצעים והשטיח, ושפה היתה רק מיטה אחת. ג'וליאט לא ראתה עם מה יכלה ליאן לחסום את הדלת - היא היתה קטנה מכדי לדחוף את הארון או השולחן. אולי היא תקעה את הכיסא מתחת לידית?