-השותפים 2-

השותפים 2:פרק 17.

אנו עומדים מול אלה,הכף שבידיה כמעט נשמטת ופיה פתוח לרווחה זה נדמה כיאלו הזמן עוצר לרגע ואני מצטער בליבי שלא שתפתי אותה בסוגיית המסרק בשיער ״פשוט היה כל כך מסובך להוציא את זה...וזה גם ממש יפה,ועלמה אוהבת את זה״
אני מתגונן מבלי לשים לב,אך לאחר כמה שניות חיוך נפרס על פניה של אלה ואני במעט נרגע ״זה באמת יפה,את נסיכונת״ היא מוסיפה מחמאה עלמה שמנפנפת בשיערה בהתרברבות מבדרת ונעלמת מאזור המטבח״את באמת אוהבת את זה נכון?וזה בסדר שבחרתי לטפל בזה...״
״בטח,הפוני מתאים לה,והיא פתאום מזכירה אותי בצעירותי פשוט התרשמתי שהיא נתנה לך לגעת בשיער שלה,היא ברוב הזמן מתנגדת שאסרק או אגזור לה את השיער...״
״טוב לא היתה לה בררה במקרה הזה״אני משיב וכורך את ידי סביבה כשהיא עסוקה בלחתוך תפוחי אדמה,הנוכחות שלה בחיים שלי גורמת להכל להיראות אחרת אפילו הדברים הקשים,המעצבנים,נראים בסדר כי היא פה,כי היא לצידי
״אני אכניס את הדפים למקומם ואבוא לעזור לך״אני מלמל כשסנטרי נעוץ בשקע צווארה כשהיא נושכת את שפתה התחתונה ואני מנסה לשלוט בצד המיני שלי,בחיי,אני אוהב את עלמה אבל לפעמים זה מונע ממני לעשות דברים שילד לא אמור לראות ״אין צורך בייב,תמשיך בעיסוקים שלך,אני לא אוהבת שמתערבים לי במטבח״
״אפילו אני?״אני לוחש באוזנה
״אתה תסיח ומסיח את דעתי״היא מלמלת בקול חלש
״וואלה?״אני מרוצה מהעובדה שהנוכחות שלי משפיע עליה, בדיוק כמו שנוכחות שלה משפיעה עלי ושותל נשיקות קטנות בצווארה קולט אך היא מתכווצת,אך צמרמורת קלה עוברת בעור שלה ״עומר״היא נאנחת ומסיטה את הפנים לכיוני
״תתרחק לפני שאני מאבדת את זה באופן רשמי,ושורפת הכל״
״פאק,אני לא מאמין שאני צריך לחכות עד הלילה״אני מלמל כשאני עוזב אותה והיא חצי מסתובבת ומצחקקת שבידיה יש שום שהיא זורקת עלי
״לא מקללים בבית,אתה עוד תלמד את עלמה מילים לא נאותות״
״סליחה סליחה״אני מרים את ידי בחף מפשע בזמן שהפאלפון מכיסי מצלצל על צג המסך מופיע המספר של דניאל,אחיה למחיצה ואני מחייך למעשה אני ודניאל די קרובים,בזמן שאני ואלה לא הינו יחד עברנו את זמנו יחד,אני אוהב את האנרגיות שהוא מפזר,הוא חיובי אופטימי ובעיקר אדם כנה.

״איך בתאילנד?״אני שואל כשפניו מופיעות על מסך הפאלפון והוא מראה לי את הנוף המרהיב ״בחיי אני נשאר פה לצמיתות ״
הוא אומר ואני מדמיין את הבעת פניה של ניקול מעצם העניין שבנה לא יחזור לארץ,ויעלם לה מטווח הראיה ״חבל שלא הצטרפנו...״אני אומר בחצי לאלה חצי לדניאל,מתאים חופשה לנקות את הראש ולהתנתק מהשטיות שעסקנו בהם
״אחותי היפה שם?״דניאל שואל ואני מגרד בשיערי כשאני נזכר שהוא לא ממש מודע למה שהתחולל בשבועיים האחרונים בני לבין אלה ״כן היא פה״אלה משיבה ואני מתקרב אליה כשאנו מופיעים על צג המסך בשיחת ווידאו
״מברוק?מזל טוב?אפשר להודות שנכנס לכם קצת מוח לראש״
דניאל שואל לאחר כמה שניות של שקט הדדי כשאנו זורקים חיוכים אחד לשניה ״אפשר לומר״אלה אומרת ומניחה את זרועה
ידיה סביב צוארי ״סוף סוף!שניכם בלתי נסבלים כיחידים..לא שיחד זה משהו אבל עדיף״הוא משיב ברבע חיוך ואני מצטער על העובדה שלא ניתן להרביץ לו דרך המסך ״אגב יחד,איפה סתו?״אני שואל בחיפוש אחר בת זוגתו ״אמ׳ נפרדנו״הוא משיב
״מה?למה?אהבתם אחד את השניה?אז אתה לבד בתאילנד?״
״זה פשוט,קצת פחות עובד...היא המשיכה את הטיול עם חברה ישראלית שהכירה פה,ואני עם כמה חבר׳ה מקומיים,די נחמד״ דניאל מרגיע את אלה,שבאופן טבעי או שלא דואגת לאחיה למרות שהוא מסתדר בכל מקום ״האמת אני חוזר,מקווה שאצליח להגיע ליום הולדת של אבא,אבל גם אם לא זה בסדר אם אשן אצלכם כשאגיע?״הוא שואל שנינו מהנהנים עם הזמן הפכנו לבית פתוח אנשים יוצאים נכנסים ישנים אוכלים וזה הפוך להיות טבעי.זה נותן לי תחושה כיאלו מאז ומעולם הייתי פה,הנוכחות שלי בבית טבעית,כיאלו אני לא האקס שחזר מהמתים אל אהובתו והילדה שלה מגבר אחר,זה מעביר בי צמרמורת מעצבנת גם עכשיו,גם אחרי שאני כביכול מעכל את הרעיון,טוב,לפחות מנסה.