-השותפים 2-

השותפים 2:פרקים 11-10.

עקשנית כמו אמא שלה המחשבות על עלמה מנקרות לי את הראש אני חושבת שאולי אזמין פיצה רק בכדי שתאכל משהו
למרות שזה לא מרגיש דבר שנכון לעשות אני שולפת את הפאלפון ומלצלצת לפיצה שעובדת באזור.לאחר השיחה אני קמה ממקומי מהספה מול הטלוויזיה ועולה בשלושת המדרגות לכיון חדרה של עלמה.
״מה קורה פה?״אני שוב מופתעת מהעניין,כמו בכל פעם מחדש שהקיר צבוע בצבעים שונים,בציורים שונים
״כמה פעמים אני אצטרך לומר שלא מציירים על קירות״אני נשמעת אפילו לעצמי מיואשת ומנסה לקחת מידיה את הגואש והמכחול ״עזבי״היא אומרת מחזקת את אחיזתה ״עלמה!״אני מקווה שלא להגיע לסף הרתיחה שלי לשמור על קור רוח ורוגע מסויים ״די!מעצבנת״היא יורדה לעברי ואני מרגישה אך מילים של ילדים בגן חודרים לאוצר המילים של הבת שלי,אני לא הייתי אומרת מילים כאלה לאמי אולי מהסיבה הפשוטה שהיא פשוט העניקה לי הכל עד שבנקודה מסויימת שלא היה לה מה להעניק ואני הבנתי שבחוץ,בחיים האמיתיים רק מי שנלחם משיג.אני מצליחה לקחת את צבע הגואש מידה
״פעם אחרונה עלמה,שאת משתמשת במילה הזו לאמא או לכל אדם שמבוגר ממך״אני אומרת בקול המאיים שלי,ויוצאת מהחדר שהיא טורקת את דלת חדרה ואני מנסה להסדיר נשימה אם זה מה שקורה עכשיו מה יקרה בגיל הנעורים.

~~~

אני שונאת לריב עם עלמה,אבל לפעמים זה בלתי נשלט.אולי אני לא האמא הכי מושלמת במדינה אבל אני מנסה לעשות כל מה שביכולתי בכדי להעניק לה חיים נוחים ואני יודעת שתמיד אעמוד לצידה אבל הגבולות,קשה לי להציב אותם ואני מנסה להיצמד אליהם החיים הם לא תוכנית לבקשתך,ואם עלמה תקבל הכל בתור ילדה איזה אישה היא עשויה להיות בעתיד

אני מניחה את צבעי הגואש על השולחן בסלון ונאנחת דלת הבית נפתחת דבר שגורם לי להרים מעט את ראשי כשעומר נכנס לבית שהוא מנתק שיחה כל שהיא ״הכל בסדר?״הוא שואל
ומתקרב לעברי סביר להניח שהקושי או כעס  ניכר על פניי
״עלמה״אני נאנחת ונשענת על שולחן הסלון שליבי מאיץ בקצב
״קודם היא לא רצה לאכול את מה שהכנתי כי התחשק לה פיצה,ולא אין לי בעיה להזמין לה פיצה או להכין אבל היא לא יכולה לקבל כל מה שהיא רוצה ולפעמיים היא פשוט צריכה להישמע ולקבל גם אם זה שונה מרצונה,והציורים על הקיר כבר מליון פעמים אמרתי,בקשתי,נסחתי וכלום ובסוף אני זו שאצטרך לצבוע את הקיר כל פעם מחדש...״
״אי אי עצרי,תנשמי״עומר עוצר אותי לרגע ונעמד ממש קרוב . מבלי לשים לב בכל פעם שאני מולו אני פשוט שופכת כל דבר שיושב לי על הלב,מבלי לחשוב האם מכלל הוא מעוניין לשמוע את הצרות שלי,או אם בכלל יש לו כוח להתמודד עם בעיות שלי
״היא ילדה זה טבעי,במיוחד בגיל הזה״הוא מוסיף בחיוך קטנטן ואני מהנהנת הוא צודק אבל זה לא הופך את ההתמודדות לקלה יותר.דפיקה מכיון הדלת נשמעת אני נאנחת אך עוד לפני שאני מתקדמת עומר פותח את הדלת לשליח הפיצה,מוציא מכיסו כסף
ונותן לשליח בעודו מלמל שישמור את העודף ״אני אחזיר לך״
אני לוחשת ואוספת את שיערי בידי,בידו הפנויה הוא עושה סימן
שמשמעותו מספיק עם השטיות ומניח את מגש הפיצה על השולחן ״טוב תקרא לה,היא לא אכלה משחזרה מהגן״אני אומרת ביאוש ומתקדמת אל עבר הכיור במטרה להעסיק את ידי
ולהתעלם ממחשבות ״את אכלת משהו?״הוא שואל ואני מרימה את מבטי לכיונו,למעשה לא אכלתי היום,זה חלק מהשגרה שלי בשנים האחרונות בלחץ והבלגן אני שוכחת לאכול,פגם שהתפתח במשך השנים ״לא ממש״אני עונה ועומר מחזיק בפרק ידי וגורר אותי לכיון הספה ״עלמה״הוא קורא ואני מסתכלת אליו מנסה בכל מעודי לבלוע את החיוך בכל פעם שהוא עושה מעשה שמראה לי כי עדין אכפת לו,כי הוא עדין שם בשבילי ״מה״היא אומרת בקול חלוש ומעבירה את מבטה מעומר אלי,אלי לעומר ״בואי תאכלי״הוא פותח את מגש הפיצה
והיא מביטה עלי בכדי לקבל אישור,בכדי שאומר לה בלי מילים שזה בסדר זה מה שאכן קורה היא מתקרבת אלי ״אני מצטערת״
היא לוחשת ומשפילה את עיניה ״אני גם,סליחה שצעקתי״אני משיבה מושיבה אותי עלי שהיא מתחפרת בי כאוגר קטנטן
עומר שולח לעברנו חיוך,אני משיבה בחיוך ונושקת לראשה.