פרק 19 - back home

4.3K 246 31
                                    

הטיסה הייתה ארוכה ולא נרדמתי כמעט בכלל, חשבתי על כל כך הרבה דברים.

על אמא, על אבא, על אביאל, על רמון, על איאן, על מיליון ואחת דברים.

אני לא מבינה למה עברנו את כל זה אם איאן לא חוזר איתנו עכשיו.

מה הייתה המטרה של כל זה?

אחררי הטיסה נסענו הביתה משדה התעופה יחד עם מייקל שמסתבר שהוא אבא של אביאל, וואו היה לי מוזר כל כך לשמוע את זה.

לפני שעלינו למטוס בדרך לפה ישבנו באיזו מסעדה וסוף סוף אבא סיפר לי הכל, בחיים לא חשבתי שהחיים שלו היו כאלה.. מעניינים?

אמא תמיד אמרה שברוח שלי יצאתי כמו אבא, אף פעם לא הבנתי אותה כי הוא תמיד שומר על קור רוח ומאוד מאופק, אבל אחרי היומיים האלו וכל מה שגיליתי... אני בהחלט מבינה על מה היא דיברה.

"הגענו.." אבא אמר והחנה את המכונית.

לקחתי נשימה עמוקה והבטתי על הבית, הבית שבפעם האחרונה שהייתי בו חטפתי התקף עצבים מטורף וחטפו אותי...

איזה זיכרונות הא?

יצאתי מהאוטו והתקדמתי לאט אל הבית.

נעמדתי מול דלת הכניסה ופשוט בהיתי בה.

"את מתכוונת לפתוח אותה?" אבא לחש לי ואני התעוררתי מהמחשבות שלי.

"כן, אני מניחה..." אמרתי בשקט והזזתי את ידי לכיוון הידית.

פתחתי את הדלתוצעדתי פנימה, הרגשתי מפוחדת מאיזו שהיא סיבה, הדבר האחרון שאני זוכרת שקשור למשפחה שלי הוא שרמון ציווה להרוג אותם.

אני לא זוכרת שאיאן ירה בו ואני לא זוכרת שהוא "הכתיר את עצמו" למנהיג המאפיה.

בכל מקרה, הבית היה חשוך המשכתי לצעוד פנימה אל עבר הסלון ונעצרתי כשהבחנתי באמא שלי יושנת על הספה ופניה מכוסות בדמעות יבשות.

"אמא?" לחשתי חנוקה והיא פתחה את עינייה.

היא הביטה בי כאילו ראתה רוח, אפילו שעברו רק כמה ימים הגעגוע היה של כמה שנים זה בטוח...

"אמילי? זאת באמת את?" היא לחשה המומה.

הבטתי בה בעיניים דומעות והנהנתי במהירות עם ראשי.

היא החלה לבכות גם ושתינו נפלנו לזרועות השנייה והתחבקנו כל כך חזק שכבר לא נשאר לנו אויר.

"לי לא מגיע חיבוק כזה גם?" אבא שאל בציניות ושתיינו גלגלנו עיניים.

"אה גם לה יש תקטע הזה עם העיניים?" מייקל שאל ואבא הנהן.

Love him badWhere stories live. Discover now