לא עצמתי עין כל הלילה.
פשוט לא הצלחתי להרדם, כי בכל פעם שעצמתי את עייני התמונה הנוראית של אותה חיה השוכבת בשלולית הדם של עצמה חזרה והופיעה פעם אחר פעם עד שהתחלפה בתמונת פניו של ג׳ייס.
ג׳ייס עם העיינים האפלות שפיו כולו מכוסה בדם.
השמש שוב שלחה את קרניה אל תוך חדרי בזמן שאני שכבתי על מיטתי, מסתכלת על התקרה הלבנה ומבינה שהבוקר כבר הגיע ואין לי עוד זמן לנסות להרדם.
עברתי לתנוחת ישיבה ותפסתי את ראשי בידי.
״למה אני?״ חשבתי לעצמי.
לאחר כמה דקות קמתי מהמיטה והתחלתי להתארגן לקראת בית הספר.
אני ושאר המשפחה אכלנו ארוחת בוקר, מייקל הסיע אותי לבית הספר. החלטתי לדבר איתו על מה שראיתי יום לפני..
נכנסו לרכב וחגרנו את עצמנו. מייקל התניע את הרכב והחל לסוע.
״אני צריכה לשאול אותך משהו״ אמרתי בפתאומיות לאחר כמעט רבע שעה שלא הוצאתי מילה מפי.
״אוקיי..״ אמר מייקל בעודו ממשיך להסתכל על הכביש.
רציתי לשאול אותו, באמת רציתי. אבל פשוט לא ידעתי איך להתחיל.
המנוע נכבה והרכב נעצר. מייקל יצא מן הרכב ואני אחריו.
״מה רצית לומר?״ שאל מייקל.
״מי זה ה--״ התחלתי לדבר עד שמישהי הגיעה והדביקה למייקל נשיקה אוהבת על השפתיים.
״בוקר טוב מייקי״ אמרה הנערה.
מייקל החזיר לה ״בוקר טוב בייב״ והחל להציג.
״אפריל, זאת שר החברה שלי. שר, זאת אפריל. חברה מאוד טובה שלי שגרה אצלנו במסגרת חילופי תלמידים״ אמר מייקל כשהוא מחזיק לשר את היד.
הייתי מעט בשוק. הוא לא אמור להיות עם מישהו אחר?? איך הוא יכול לעשות את זה? הוא לא חושב על הבחור ההוא בכלל?
משהו פה לא כל כך ברור לי..
שר לחצה לי את היד ומייקל שאל שוב מה רציתי לשאול אותו.
״היו שיעורים בספרות אתמול?״ שאלתי.
מייקל ענה בשלילה והלך עם שר לכיוון חבריו. שם גם היה אותו בחור שנישק יום לפני.
לאחר כמה שניות שבהן עמדתי במקום ורק חשבתי, הרגשתי שמישהו משקשק את הכתף שלי. זאת הייתה סטייסי.
״התחלת להרדם בעמידה עכשיו?״ היא שאלה.
״לא לא, פשוט סתם ניסיתי להזכר אם לקחתי את ספר ההסטוריה שלי״ השבתי ושתינו נכנסנו יחד דרך שער בית הספר.
באותו יום לא הקשבתי באף שיעור ואני חושבת שאפילו נרדמתי באחד מהם..
בהפסקת אוכל ישבתי ליד סטייסי והיא הבחינה שמשהו מוזר עובר עליי..
״אפריל? מה עובר עלייך?״ שאלה סטייסי.
״לא כלום. אני פשוט קצת עייפה זה הכל״ עניתי כשאני מניחה את ראשי על כף היד.
״את בכלל ישנת הלילה? כי זה לא נראה ככה בכלל״ היא אמרה.
פתחתי את פי בכדי לענות לה כשלפתע גרייס ושון מהחבורה של ג׳ייס תפסו את כתפי.
״השיחה החמודה שלכן יכולה לחכות. עכשיו אנחנו צריכים לדבר איתך טקסס״ גרייס אמרה ושניהם לקחו אותי לחצר בית הספר.
הם הושיבו אותי על אחד הספסלים ועמדו מולי.
״חסר לך ואת מספרת!״ צעקה עליי גרייס.
שון החזיק אותה והורה לה להרגע מיד, לאחר מכן הוא פנה אליי בקול שקט אך מאיים.. ״את לא תספרי ואנחנו לא נעשה לך כלום. מובן?״
״על מה אתם מדברים?״ אמרתי בבלבול.
"על ג׳ייס.״ אמר שון.
״איך אתם יודעים על-״ התחלתי לומר עד שגרייס קטעה אותי וסיפרה לי שגם הם כאלה. כמו ג׳ייס.
שון הכה את הכתף של גרייס והיא השיבה שזה בסדר.
״מה בסדר?״ שאלתי.
הם לא ענו, גרייס לחשה לשון באוזן אך לא יכולתי לשמוע מה זה היה.
״תשכחו מזה. אם אתם רוצים שאני לא אספר אתם לא תתלחששו מולי עכשיו. שמעתם?״ אמרתי בטון מעט כועס.
״תראו מי קיבלה זריקת אומץ היום..״ אמרה גרייס עם הקול המעצבן שלה.
קמתי והסתכלתי אל תוך עיניה במבט כועס.
״אני רצינית. אתם לא תסתירו ממני כלום״ אמרתי.
גרייס דחפה אותי בחזרה על הספסל ואמרה "את לא מאיימת על אף אחד פה. את רק בת תמותה עלובה אז אני מציעה להרגע לפני שאני אאבד את הסבלנות שלי!״
גלגלתי עיניים לעברה ושילבתי ידיים.
בדיוק שנייה לפני שקפצה עליי עם שיניה החדות שהחלו לצאת שון תפס אותה והורה לי להגיע היום בשעה חמש לחורשה בה ראית את ״המקרה״.
הנהנתי בראשי לחיוב והלכתי משם בחזרה לקפיטריה.
היה צלצול וסטייסי כבר לא הייתה שם.
לקחתי את התיק שלי שעדיין היה תלוי על הכיסא והלכתי לכיתת מדעים.
היום המשיך כרגיל ואני הייתי רגועה.
לפחות מבחוץ. אבל לא נתתי לחששות שלי להפריע לי.
לפחות לא באותו יום.
आप पढ़ रहे हैं
דם שחור // Black Blood
अलौकिक״הכל שונה עכשיו. נכון?״ שאלתי והסתכלתי על הסדינים הלבנים כשלג שציפו את המזרן הרך של המיטה. ״יותר שונה ממה שאת חושבת..״ הוא אמר ובדק את צווארי. ~~~~~~~~~~~~~~~~ ׳מציאות׳.. ׳המצאות׳.. דיי דומה, לא כך? רבים מכם בטח חושבים שהמציאות זה דבר קבוע, יש דב...
