פרק 1

147 8 3
                                    

"זהו זה אמילי. את עוברת לפנימייה." אמנם אמא שלי לא צעקה, אבל טון האכזבה שבו היא אמרה את זה הכאיב לי הרבה יותר. התכווצתי מעט והשפלתי את מבטי.

אני יודעת שאני עושה להורים שלי בעיות. בעיות... בלשון המעטה. תנסו להגדיר נערה בת בקושי 16 עם יותר מ-4 תיקים פליליים, שכל יומיים מגיעה לתחנת המשטרה ועפה מ-7 בתי ספר בשנתיים האחרונות, פעמיים שוחררה בערבות, ואם לא הכסף המשפחתי היא כבר מזמן הייתה חסרת השכלה לגמרי ברחוב. זאת אני. 

"אמא-" פתחתי במחאה, אבל אבי, שעמד לצד אמא שלי, הרים את ידו כדי להשתיק אותי. מייד השתתקתי. הוא צעד כמה צעדים בכיווני, מבטו נראה מאיים ואני נסוגתי כמה צעדים לכיוון הקיר שמאחוריי. "רוברט..." החלה אימי, אך השתתקה למראה המבט ששלח בה מעבר לכתפו.

נעמדתי בתנוחה שאיפשרה לי לגונן פחות או יותר על עצמי ונשמתי עמוקות. למרבה הפלא, גם אבא שלי שאף נשימה עמוקה. "אמא שלך צודקת. את עוברת לפנימייה, וזה לא נתון לוויכוח. אני לא יכול לסבול אותך עוד רגע אחד בבית. את ילדה שמביאה רק בעיות. אילו רק היה נולד לנו בן. הוא לפחות היא מצליח להביא קצת כסף, במקום לשכב כל היום עם אנשים זרים מהרחוב, לעשן סמים, לפרוץ למקומות ולסיים בתחנת המשטרה." הפעם אמא שלי התכווצה למראה המילים שאבא שלי הטיח בי.

"כן, טוב, אם לא היית דופק את אמא כאילו היא עוד אחת מהזונות שלך, אני לא הייתי פה," אמרתי והבטתי בעיניו ששידרו שנאה כה יוקדת שלא יכולתי להאמין שמולי ניצב אבא שלי.

"אמילי!" אמא שלי התנשפה למשמע המילים הבוטות שלי, וידיה התרוממו אל פיה.
"אני אעבור לפנימייה," אמרתי וזקפתי את גבי, מתעלמת מהעובדה שפניו של אבא שלי האדימו, וידו נשלחה אל החגורה. "בתנאי שכשאני לא אהיה פה, אתה לא תעיז לגעת בה." העפתי מבט באמא לשם ההבהרה, עקפתי את הוריי בזריזות ועליתי לחדרי להכין את הדברים. "מצידי לנסוע מחר." הוספתי מעבר לכתפי כבדרך אגב.

"אז אני לא אראה אותך יותר?" שאל סטיבן בין נשיקה לנשיקה, וידיו גלשו לכיוון התחת שלי. הנדתי את ראשי.

סטיבן היה מצד אחד החבר הכי טוב שלי, ומצד שני הפרטנר שלי לזיונים. הוא הראשון שאני אספר לו כל דבר. כדי לנחם אותי הוא ייתן לי סקס. וההפך.

לפני שעה, אחרי שהתחלתי לארוז את התיקים, יצאתי מהחלון והלכתי לסטיבן.
"ארזת כבר הכל?" הוא שאל תוך כדי שהוא לובש את החולצה. "בערך," אני עונה. "אני חייבת ללכת, לפני שאבא שלי ישים לב שאני לא בבית..."

הבטתי בסטיבן. הוא באמת חבר טוב. הוא תמיד היה שם בשבילי. הוא זה שפרץ איתי למקמות ועישן איתי, וסיים איתי במשטרה כל פעם. לא התאפקתי, ומשכתי אותו לחיבוק חזק. "תודה על... הכל," לחשתי לו באוזן. הוא כנראה התנער מההפתעה כי הוא הצמיד אותי חזק אליו ואמר, "כל הזמן תתקשרי. אני גם אבוא לבקר מן הסתם. איך קוראים לפנימייה?" זה הרגע שקלטתי שאין לי מושג לאן אני הולכת ומה יהיה איתי שם. "אני לא יודעת. אני אסמס לך כשאני אדע." הוא הנהן.

לא מוסברWhere stories live. Discover now