ג'וליאט

פרק ראשון ◇ משאלה

הוא ישב במשרד שלו, ולשם שינוי, לא הסתכל על ערימות המסמכים או על המחשבים הרבים. הוא חשב, בדק וניתח את הבעיות הניצבות מולו כפי שמעולם לא עשה קודם לכן.

הוא תכנן והוציא לפועל תוכניות, הרבה - כמעט יותר מדי - רובן ערמומיות ומרושעות. כשנוצרה בעיה, פתר אותה. מעולם לא הרגיש חולשה, תמיד היה השולט וידע בדיוק לאן לצעוד ומה לעשות.

אך כעת הרים את עיניו אל התקרה הגבוהה, והבין בחלחלה שהוא חושש.

הוא אף פעם לא חושש.

כנראה שזה נותן את התשובה לשאלותיו - האם יצליח להתחמק ממה שנשבע לעשות?

לא.

הוא הניד את ראשו בפראות כמנסה לשכנע את עצמו. לא, הוא מסרב לחשוב כך. הוא יצליח, כמו שהוא מצליח תמיד.

אבל... איך יוכל לעשות זאת בלי לאבד הכל?

גם אם הוא יאבד... הוא בלע את רוקו מהמחשבה וניסה בשנית - גם אם הוא יאבד את הכל, יהיה בסדר. הוא יצור לעצמו זהות חדשה במקום חדש, ושם יוכל לבנות את מה שהרס.

לא! הוא עדיין לא הרס כלום. הכל בסדר, זו רק תוכנית גיבוי. תמיד יש לו כזאת.

אבל עד עכשיו הן לא היו כה קיצוניות.

לבסוף הוא החליט. הוא יעשה את זה. מה שבנו רצה - או לא רצה - לא שינה כלל, כפי שמעולם לא שינה דבר.

אבל הוא יצליח להתחמק מזה. איומים, פגיעות, הרג - יש לו כל כך הרבה אפשרויות, והוא יצליח.

עכשיו, אחרי שקיבל החלטה, נרגע מעט, ויכל לחשוב בבירור על תוכנית מוצלחת.

כעבור שעות אחדות דפיקה על הדלת קטעה את מחשבותיו. הוא הזמין את הדופק להיכנס ברוגז קל.

המשרת חסר החשיבות הודיע לו שארוחת הערב מוכנה. קולו רעד, וכך גם ידיו. כשגירש אותו מהחדר, הרשה לעצמו לגחך מעט.

איך הוא אהב את השפעתו על אנשים חסרי חשיבות.

ועוד יותר על כאלה שאינם חסרי חשיבות.

הוא נעמד, קצת בקושי - הוא צריך לחזור לכושר, וגם להעלים את הכרס שצצה לו פתאום בשנים האחרונות. הוא פינק את עצמו יותר מדי.

כאשר עשה את דרכו במסדרונות לעבר חדר האוכל הקטן, לא הצליח למנוע מחיוך מרוצה לעלות לשפתיו.

הוא חייב גם לשפר את השליטה בעצמו. אסור לו להראות את רגשותיו באמצע... למשל, הדיון הסוער שהתחיל הכל, לפני יותר משמונה שנים.

שמונה שנים! וואו. איך ייתכן שהם עברו כל כך מהר?

אבל לא צריך להתמקד בזה עכשיו; הוא יכול להניח לעצמו ליהנות מכך שפתר את הבעיה הגדולה ביותר שניצב לפניה עד כה.