לבד זה (כבר לא) כל מה שיש לי [בהשהייה]

פרק 3

כל מה שקרה מאז אותו הרגע נראה כמעין זיכרון ישן שחלף לו אך השאיר חותם, כזה שלא ישכחו לעוד הרבה זמן.
הזאב תקף אך מעולם לא הגיע אליה; היא עצמה את עיניה וחשה את זרועו של הזאב מאליה ומיד שמעה נחיתה כבדה על חלקת האדמה שלימינה. מאות קילוגרמים בעלי פרסות נחתו בכבדות על האדמה, דוהרים לכיוון השניים ולפני שהספיקה לפקוח את עיניה חשה את הזאב מועף ממנה באיוושת רוח לילית. היא פקחה את עיניה בפחד וראתה לפניה גבר ארוך שיער עם פלג גוף תחתון של סוס - קנטאור. היה לו שיער שחור ארוך ועבות וגוון עורו היה מעט חיוור כאשר פלג גופו החייתי היה כהה ומנוקד בגוון שהזכיר את שמי הלילה השחורים זרועי הכוכבים שמעליהם. לקנטאור הייתה עמידה זקופה ומלאת ביטחון אך עם זאת מאיימת, דבר שגרם לאיש הזאב לנוס מהזירה ולה לנשום סוף סוף לרווחה, משקל ומתח רבים הוסרו מכתפיה והיא התמוטטה על הקרקע בברכיים רועדות.
"ענני הסערה באופק, מתקדמים לעברכם" אמר לפתע הקנטאור בקול כה עמוק שהזכיר לה את האוקיינוס לאחר שהביט לרגע קל בשמי הלילה. הוא הסתובב במקומו והביט לעבר השניים, בוחן אותם בעיניו הבהירות. "תודה לך, ארוס" השיב שרלוק לקנטאור, לאחר שקם כמו שצריך ממקומו באדמה, מנגב את אפו המדמם על שרוול גלימתו ומדדה לכיוון הנערה והקנטאור. "את בסדר?" שאל אותה כשהתקרב עוד; גופה המשיך לרעוד ללא הפסקה; "מדוע הגעתם הנה?" שאל ארוס את השניים, מונע מהנערה לענות על שאלת חברה "זה משנה?" השיב שרלוק במשיכת כתף. "זהו לילה מסוכן, מר הולמס. ימים חשוכים עוד לפניך" ענה הקנטאור בחומרה אל הנער המתולתל, "באנו לחקור את התעלומה שאופפת את בית הספר לאחרונה" הסביר שרלוק לקנטאור "נודע לנו שיש רציחות מסתוריות של חדי קרן ביער, אז באנו לחקור" המשיך "אסור היה עליכם לבוא הנה. יכל הדבר לעלות בחייכם" רשף ארוס, סבלנותו פוקעת, "ובכן, הנה אנחנו כאן, חיים, בלי כל נזק" ענה לו שרלוק בחיוך. "גאוותנותך תעלה בחיי הקרובים אליך" טון דיבורו של ארוס כבר לא היה עוד רגוע, קולו העמוק החל להישמע קטלני. הוא החטיף מבט אל הנערה שלצידו של שרלוק. "שרלוק.. הוא צודק" אמרה חלושות לחברה "מה..?" הוא תהה והסתכל עליה בהפתעה מסוימת, אך מיד ראה את חולשתה והשתתק בצער. "אלווה את שניכם אל חצר הטירה. כדאי יהיה שלא ינסו לתקוף אתכם שוכנים נוספים של היער" המשיך ארוס בקולו העמוק לאחר שתיקה קלה, "את יכולה לעמוד?" שאל אותה שרלוק ברכות, "כן, אני.. אני בסדר" היא חייכה חלושות כתגובה. היא נעזרה בעץ שמאחוריה כדי להתייצב על רגליה ונעמדה לצידו של הקנטאור והשלושה התחילו ללכת בכיוון שארוס הוביל אותם.

"אז.. אתה ושרלוק מכירים?" תהתה לאחר מספר דקות של הליכה שקטה, "היכרות מסוימת שבעקבותה הובטח להגן עליו ועל אלו שירצה שנגן" ענה ברשמיות "נגן?" שאלה בתמיהה, "מצאתי את האחד שאיים על המשך קיומם של הקנטאורים ועזרתי בהרשעה שלו. מאז הם חייבים לי" השיב שרלוק לשאלתה וזו הנהנה בהבנה.
"מכאן אתן לכם להמשיך לבדכם" אמר ארוס כשהגיעו אל פתחו של היער, ביקתת שומר הקרקעות הייתה בטווח ראייתם, אור עמום בקע מתוכה ושאריות של עשן לבן עוד היתמרו מהארובה הקטנה. "תודה לך, ארוס" הודתה לו הנערה וזה קד באצילות "התרחקו מן היער ככל האפשר" אמר להם ונעלם בין העצים, קול דהירותיו נחלשו עד שלא נשמעו עוד. "כן, כאילו נעשה את זה" נחר שרלוק מתחת לנשימתו וזו בהתה בו, גבותיה היו מכווצות יחדיו והיא הסתכלה עליו בחומרה "מה..?" תהה שרלוק "אתה רציני? כמעט מתנו שם, שרלוק! איזה חלק בכל מה שעברנו נראה לך לא מסכן חיים ושיגרום לך לחזור לתוך היער?!" אמרה לו בכעס, קולה עלה אך נשאר מספיק שקט כדי שלא יסגיר אותם "אני מצטער! אנחנו לא נחזור לכאן בזמן הקרוב אבל אנחנו לא יכולים להתחמק מהיער לגמרי!" אמר במחאה.
הם הלכו בדממה מתוחה את כל דרכם אל הטירה. הם נכנסו אליה בדממה ולא החליפו ביניהם מילה, שניהם עוד חושבים על כל מה שעברו בלילה הזה. כשהחלו לעלות את גרם המדרגות הראשון מהאולם המרכזי, הם מיד התחרטו על כך - באמצע גרם המדרגות עם מבט חמור סבר ולבושה בכותונת לילה, עמדה לא אחרת ממינרווה מקגונגל. היא תופפה עם אצבעותיה על מעקה המדרגות, בבירור היא חיכתה לבואם. הצבע ברח מפניהם של השניים והם לא יכלו לבלוע את רוקם; הם בצרה מאוד גדולה.
"אני אשמח להסברים מדוע אינכם נמצאים במעונות שלכם בשעה קטנה כזו של הלילה" אמרה בקרירות והשניים החלו לגמגם תשובה, לא מעיזים להביט בעיניה המאוכזבות של הפרופסור שלפניהם. הם נשארו בדממה לא נינוחה למשך כמה דקות, רק האש מן הלפידים המאירים את הטירה נשמעה מבעד לשקט. "זאת אשמתי, פרופסור." אמר לבסוף שרלוק והרכין את ראשו מטה "ובכן, מר הולמס, אני אשמח להסברים נוספים מצידך" אמרה, עדיין עם אותה הקרירות שבקולה "אני ביקשתי מחברתי כאן שתצטרף אלי לביקור ביער במטרה לחקור את תעלומת הרצח המסתורי של חדי הקרן." הסביר לה בביטחון "ברור לך ששניכם תוענשו על כך בהתאם" השיבה להסברו "אני הפעלתי עליה לחץ להצטרף אליי" אמר לפרופסור והנערה שלידו הביטה בו בתמיהה. זו הייתה יוזמתה המלאה להצטרף אליו, מה הוא עושה?
"ואני לוקח אחריות על כל מה שקרה. זו אשמתי המלא. אין צורך להפיל את האשמה עליה, רק עליי" המשיך שרלוק את דבריו והוא הרים את מבטו אל הפרופסור "אני שמחה לדעת שאתה מודע להשלכות של מעשיך, אדוני הצעיר, אך אני איידע את אחיך במה שקרה והוא.." התחילה פרופסור מקגונגל לומר, עיניו של שרלוק התחרבו בחשש מסוים למשמע תכניתה של מקגונגל "פרופסור, בבקשה. זו לא באמת אשמתו, אני הסכמתי ללכת.." קטעה אותה הנערה והחזיקה את ידו של הנער החושש. הפרופסור הסתכלה על השניים ונאנחה "נסיים את הדיון הזה מחר בבוקר. אני איידע את ראש הבית שלך, הולמס. 50 נקודות ירדו לשניכם על חוסר הפעלת שיקול דעת. שניכם תוענשו בהתאם לחומרת המצב. אני איידע את המנהל במה שקרה והוא יחליט איך לטפל בזה." אמרה לבסוף "סיכנתם את חייכם כשהלכתם אל היער בתקופה זו של החודש, עכשיו חיזרו למעונות שלכם."

הדממה במשרדו של דמבלדור בבוקר למחרת הייתה מותחת בשביל שני התלמידים. מהרגע שבו נכנסו אל המשרד השתיקה שלטה; כל אותו הזמן ישב הפרופסור הזקן בכסאו, לבוש בגלימת אזמרלד ועיניו התכולות שהיו מבעד למשקפי חצי הסער שעל אפו העקום, היו סגורות. קצות אצבעותיו המקומטות היו דבוקות יחדיו, נשענות על שפתיו.
מקגונגל ופליטיק, שנעמד על כיסא ומספר ספרים, עמדו לצידו של דמבלדור, שניהם לובשים סבר פנים חמורות ומחכים לדבריו.
"הסבירו לי, בבקשה, מההתחלה את סדר האירועים" אמר לפתע, קולו היה רגוע ועיניו עדיין עצומות. הנערים החליפו ביניהם מבט אחד חטוף שבו הנידה הנערה קלות את ראשה. "חשבתי שנודע לך כבר מה קרה..?" אמר לו שרלוק במעט בלבול, "שמעתי אותם מפי עמיתי אך ארצה לשמוע אותם מזוויתכם" השיב לו הזקן ופקח סוף סוף את עיניו. היה בהן רוך מסוים, כאילו לא ידע ששניים מתלמידיו כמעט נהרגו בלילה הקודם. שרלוק גולל בפניו את התרחשות האירועים וזה האזין לו בקשב רב, מניד את ראשו מדי פעם אך משאיר את המבט נטול התחושות על פניו.
כשסיים שרלוק לספר את דבריו הייתה שתיקה נוספת, נינוחה מצד אחד כי נראה היה שהפרופסור לא מטיל ספק באמיתות הדברים, אך עם זאת הייתה גם מתוחה מאוד מהחשש של מה יאמר. ככל שהוא לא פתח את פיו כך הוא מתח את השניים יותר, איך הוא יעניש אותם? אולי הוא יחליט לסלק אותם?
"ובכן?" שאל דמבלדור בסופה של השתיקה, גורם לכל ארבעת סובביו לבהות בו בבלבול טהור. ניצוץ שובב העיר את עיניו וקצה פיו התעקם לחיוך, "הצלחת לגלות מה הרג את חד הקרן?" שאל בציפייה ובאותו הרגע שני התלמידים לא יכלו שלא לחייך מרוב הקלה, מקגונגל גלגלה את עיניה והסתירה חיוך קטנטן "זה היה מקרה מאוד מבלבל אבל יש לי מספר השערות" השיב לו שרלוק במבוכה.

~~
שלום :)
מתנצלת שיש מרווח גדול בין הפצה של כל פרק, אני מאוד עמוסה וזה מונע ממני לכתוב לפעמים.. אני מנסה בכל יכולתי לכתוב ולפרסם כמה שיותר מהר כדי שלא תחכו יותר מדי.
בכל מקרה, אני מקווה שאהבתם את הפרק ואת הסיפור בכלל עד כה ומקווה שלא תוותרו עליו - דברים מאוד מעניינים מחכים ;) x