ג'וליאט

פתח דבר ◇ ג'ולילי

הסיפור הזה מוקפא, ויוסר מפרסום בקרוב.
אתם יותר ממוזמנים לקרוא את הגרסה המחודשת שלו, "המטרה של גבריאלה", שנמצאת בפרופיל שלי.
מקווה לראות אתכם שם. יום נפלא

◇

"אתה נראה מקסים."

  הוא הסתובב, וגלימת הזהב שלו התנפחה סביבו. אמו עמדה לצד הדלת, שמשרת לבוש בלבן סגר אותה בעודו משתחווה עמוקות. 

  "תודה," ענה בנימוס. הוא לא הרגיש ככה.

  אך במהרה פניה של אמו הזדעפו. כמו תמיד, היא מצאה פגם. "מה אתן עושות? הוא לא יכול ללבוש אדום. זה יום ההולדת שלו!"

  הוא לא הבין מדוע אי אפשר ללבוש אדום ביום הולדת, אך הניח למשרתות המבוהלות להחליף את בגדיו. לא היה אכפת לו מה ילבש - העיקר שהיום הזה יעבור כבר.

  אמו המשיכה לצעוק על המשרתות אך הפעם הוא הוריד את מכנסיו בעצמו. הוא לא הבין למה צריך שהמשרתים יעשו הכל בשבילם. הרי, כמו כל בן אדם אחר, הוא יכל להחליף בגדים ללא עזרה.

  נראה שהוא לא הבין דברים רבים.

  לבסוף הצליחו המשרתות להגיע לתוצאה שתרצה את אמו. "יפה שלי," היא חייכה ברוך וליטפה את ראשו. הוא הניח שהוא צריך להגיב למחוות חיבה במחוות חיבה משלו, לכן השעין את ראשו על מותניה.

  הוא לא כל כך הבין את אמא שלו, לא חיבב אותה במיוחד. היא היתה נחמדה ושוצפת מחמאות אליו, אבל כעסה כל הזמן על הכל בלי סיבה. 

  אבל לפחות היא לא התנהגה כמו אבא שלו.

  הדלת נפתחה ומשרת נכנס. "הגיעה השעה," הוא אמר בקידה.

  אמו הנהנה. "מצוין," היא פנתה אליו. "איפה הכתר שלך?"

  הוא הצביע על הכיסא בפינה באי רצון, ואחת המשרתות מיהרה להרים את הכרית הסגולה המצועצעת והגישה לו אותה.

  הוא בהה ברצפה, מתכחש לכך שהמשרתת מחכה שיקח את הכתר.

  הוא לא אהב לענוד את הכתר.

  אמו נאנחה בצורה כמעט בלתי מורגשת. היא אחזה בתכשיט השנוא והניחה אותו על ראשו המלא תלתלים בהירים.

  הם יצאו מהחדר, מלווים במשרתים לחוצים ושומרים חמורי סבר. אחד המשרתים מיהר לפניהם ופתח דלת רחבה בקצה המסדרון. כשעברו על פניו, השתחווה.

  למה צריך את כל הקידות האלו? הוא יכל להבין אחת, כשפוגשים בהם. אבל המשרת הזה השתחווה כבר שלוש פעמים לפחות!

  הם יצאו מהמסדרון, והוא מיהר להיצמד למעקה; אחד הדברים היחידים שאהב בביתו היה להביט מהמרפסת אל המבואה הענקית מתחת. הוא הסתכל על השומרים שעמדו בצמוד לדלתות הגדולות, מחכים להם, ותהה מה יקרה אם פשוט יברח, והם ימשיכו לחכות ולחכות עד שיבינו שהוא לא מגיע.