החיים הכפולים של דבי

פרק 8

"דיימון? מה אתה עושה פה?" שאלתי אותו מבולבל. צעדיו של דיימון נשמעו יותר קרובים. "המורה אמרה לי לקרא לך. כולם ראו אותך נכנס לבית ספר ואר כך נכנס לכאן". ניגבתי את דמעותיי, קינחתי את אפי ויצאתי מהתא. "אתה בכית?" דיימון שאל בגיחוך. "אל תשפוט אותי דיימון. או מי שלא תהיה". אמרתי לו בזמן שניגבתי את פני. "אתה חושד בי שון?" דיימון שאל. "ברור שאני חושד בך!" קראתי. "אתה הצלחת לגרום לדבי להתאהב בך תוך יומיים, משהו שאני לא הצלחתי במשך שנה וחצי, אתה נראה כאילו כרגע יצאת ממגזין אופנה, השיער שלך שחור כמו זפת והעיניים שלך כחולות כמו השמיים! אתה פשוט מגנט בנות! ואני בטוח שאתה אחראי לעובדה שדבי עכשיו בבית חולים! מי אתה באמת, 'דיימון'?". החתחתי בו את כול מה שחשבתי עליו מהרגע שהוא בא ושניה לאחר מכן התחרטתי בכך.

דיימון התקרב אלי. לא פחדתי. אפילו לא קצת. הוא אמר לי "לא משנה מה אתה חושב עלי, או חושד בו, דבי מאוהבת בי, לא בך. אתה יכול לומר גם שאני לא הורדתי אחרי את המגש בארוחת הצהרים ולא יאמינו לך. אנשים פשוט אוהבים אותי. אתה פשוט מקנא בי בגלל שאני מצליח בכול מה שאתה כשלת בו. לגבי דבי, היא פשוט מתה עלי ואתה לא יכול לשנות את זה. אתה באמת רוצה לפתוח נגדי מלחמה? אתה באמת רוצה לעשות את זה?".

"לא משנה" אמרתי לו בזמן שאני מתקרב לדלת היציאה מהשירותים. "פשוט נמאס לי ממך, זה הכול"  

**************************************************

כמובן שאם אני הולכת לישון אני חייבת לחלום. אם כבר לחלום אז לחלום דברים שלא רק רודפים אותי כשאני ערה, עכשיו גם כשאני ישנה.

"תפסיקי כבר להסתכל עלי ככה!" הוא נזף בי. "תפסיקי! אני יודע שאני מפסידן גם בלי המבט שלך! גם בלי שתביטי בי ככה אני אדע שאת יודעת עלי הכול!". לא עניתי לו. רק חייכתי. גם זה שיגע אותו. "והחיוך המעצבן שלך! תפסיקי אתו! הוא משגע אותי, אני הופך למשוגע!" הוא המשיך להטיח בי אשמות. התקרבתי אליו והוא רעד בסיבה לא ברורה. אמרתי לו עדיין מחייכת "כול מה שקרה לך, באשמתך בלבד. אני לא אשמה בכך שאתה לא יוצלח אחד גדול.  אם אתה רוצה להאשים מישהו, תאשים את עצמך". עיניו היו מטורפות, כמוהו. "יום אחד" הוא אמר לי, עדיין עם המבט המשוגע. "אני אגלה עלייך משהו שאף אחד אחר יודע ואז, אני יעשה לך בדיוק את מה שאת עושה לי. אני נשבע לך בי, שזה יקרה".

קמתי מתנשפת, מתעלמת מהרצון העז שלי לצרוח. לא היו לי סיוטים עליו כבר חצי שנה. מה גרם לסיוטים שלי לחזור? הוא חזר?

הבטתי סביבי בתקווה שיש מישהו בחדר, בתקווה שהם לא השאירו אותי לבד. כמובן, שכול תקווה שהייתה לי התנפצה והורי השאירו אותי לבד בחדר. "למה אני לבד בעולם הזה?" מלמלתי לעצמי. "למה אני לבד?".

"שון, באת!" קראתי לאחר 4 שעות משעממות במיוחד. אף אחד לא בא לבקר אותי כול הזמן הזה. בעצם, חוץ ממנו, אף אחד לא בא לבקר אותי בכלל. "דבי, התעוררת?" שון שאל מופתע. "כן" עניתי לו. "לפני הרבה זמן. הייתי לבד כול הזמן הזה. שיעמם לי כול כך". הוא ראה כול כך מאושר ושמח, כאילו זכה בלוטו. "מה הם מצאו שקרה לך דבי?" הוא שאל. "הם מצאו שיש לי כמות גבוהה מין הרגיל של GHB" דקלמתי את דברי הרופא. הוא הביט בי במבט שואל. "סם אונס. הוא מצא אצלי בכמויות ממש גדולות" הסברתי לו במילים פשוטות. שון נראה מבולבל. הוא שאל "ממתי את לוקחת סמים? שון שאל מבולבל. "אני לא!" קראתי. "מישהו משחק איתי משחקים. היה לי היום סיוט עליו. אתה חושב שהוא חזר?". פתאום נזכרתי במשהו ששון אמר לי, עוד לפני ששלחו אותו מכאן.