זאב מורעב/ a starving wolf

פרק 6

לופה

אם חשבתי שלפחות אוכל לומר להתראות לאבי בצורה נורמלית, גם כאן טעיתי. אחרי שנרדמתי במכונית, הוא סחב אותי למקום המוזר ההוא והסתלק. בלי לומר מילה או לחכות שאני אתעורר. כשאני אומרת שהמקום הזה מוזר, אני מתכוונת לזה. במקום להיות בחדר נורמלי, עם קירות, מיטה, שידה, ארון וכו הייתי בתוך אוהל. אפילו בחושך המוחלט יכולתי להבחין שהאוהל היה ענקי וכלל בסביבות העשרים מיטות, פלוס שולחן עבודה שעליו היו מונחים ערמות של דפים ותרופות. קרניי השמש המסנוורות חדרו לתוך האוהל כשזרוע אייתנה משכה את הבד הצידה בכדי לתת לגבר חסון להכנס. התישבתי על המיטה בישיבה מזרחית, מושכת את הסדינים מעלי וזורקת אותם לצד השני של המיטה. "אני מנחשת שאני במרפאה?" הבטתי בגבר שעמד מולי, ידיו שלובות על חיקו.

חיוך חמים הופיע על פניו בזמן שהתקרב למיטה עוד יותר. "את לא מפחדת? כרגיל התגובות שאני מקבל הן יותר מהסוג ה'אל תפגע בי, אין לי כסף.' וכאלה." הוא חיקה אדם נירתע מפחד, לא רק בעזרת קולו אלא גם בעזרת ידיו כשהחזיק אותן קרוב לפניו ברעד.

"אבא שלי הביא אותי לפה." עניתי. "הוא לא היה עושה משהו כדי לפגוע בי." טוני היה טעון ביטחון, גם אם לא התכוונתי שיהיה. ידעתי שמה שאמרתי היה נכון, לא משנה למה בדיוק הוא עזב אותי, למה הוא הביא אותי למקום המוזר הזה, ידעתי בוודאות שהוא לא יתן לדבר לפגוע בי.

"נערה חכמה." היתה תגובתו. הוא גרר כיסא מהצד השני של האוהל והתיישב מולי כשהמשענת לעברי והוא משעין עליה את ידיו. "שם? גיל?"

הבטתי מסביבי דקות ארוכות לפני שחשבתי על לענות. האוהל נראה ישן. מאוד ישן. טעיתי כמה זמן הוא כבר עומד שם וכמה אנשים יש מחוצה לו אם יש כלכך הרבה מיטות לחולים. "לופה. שבע עשרה." עניתי בסדר השאלות ששאל.

פניו התעוותו מעט כשאמרתי את גילי אך הוא לא הזכיר דבר בקשר לזה. "שם מעניין." הוא מלמל. "כרגיל אנשים לא יבחרו שם כזה כשהם יודעים שהוא קשור לגורל הילדה שלהם." הרמתי גבה. התכוונתי לשאול אותו על מה הוא מדבר, להפיל עליו של מיני שאלות כמו 'איפה אני נמצאת?' 'מי אתה?' או 'למה אני פה?' אך הוא הקדים אותי וענה על אחת השאלות. "השם הוא ג'ים. ובקשר לשאלות האחרות..." הוא נעמד וניגש לפתוח בחזרה את 'דלת האוהל', נותן לקרניי השמש לחדור שוב פנימה ולסנוור אותי קלות. התקדמתי לעברו, נעצרת שניה לפני שיצאתי. הוא שוב השיג אותי ודיבר במהירות. "לא, אני לא קורא מחשבות. כולם שואלים את אותם שאלות, אני פשוט לא מחכה שישאלו. זה הרבה יותר מהיר." צמצמתי את עיניי, עדיין לא בטוחה אם אני יכולה לסמוך עליו ויצאתי החוצה.

היו שם לפחות שמונים אנשים, לפחות. שמונים אנשים אך רק שניים מיהרו אליי בהתרגשות. "את החדשה, נכון?" הם שאלו כאחד. "ברור שהיא החדשה, אנחנו לא מכירים אותה." הם דיברו שוב יחד, כאילו תכננו מה לומר עוד לפני כן והתאמנו המון כדי להתאים את קצב הדיבור שלהם אחד לשני.

ג'ים נעמד לצידי, מצביע על הנער הבלונדיני בעל העיניים בצבע הדבש. היה מאוד מוזר לראות בן יותר נמוך ממני, גם אם זה היה בכמה סנטימרים בודדים. "אֶרְקֵיי." הרמתי גבה, שם מוזר לבחור מוזר. "פייטון." הוא הצביע על הנערה העומדת לצידי. זהיתי את אותו שיער ארוך, חלק ובלונדיני בעל פוני עבה שכיסה את עינה הימנית ואותן עיניים זהובות עמוקות. שם לא מוזר לילדה מוזרה?. לא הייתי זקוקה ליותר מעשרים שניות כדי להבין שהם תאומים. לא רק בגלל המראה. ההתנהגות שלהם, סגנון הדיבור, העמידה שלהם. שנייהם השעינו את משקלם על רגל אחת והוזיזו את השניה מימין לשמאל לחלופין.

נזכרתי באדריין. זכרתי איך הוא נצמד אליי ורעד מרוד בושה ופחד. אגרופיי נקפצו ונשכתי את שפתי בזעם כשפניו הבוכיות הופיעו בראשי. באותו רגע רציתי להתפרץ ולדרוש מג'ים להביא את אדריין לפה. למה שארקיי ופייטון יוכלו להיות באותו מקום אבל אני והתאום שלי לא? זה חסר הגיון. אך ידעתי שזו לא היתה החלטתו אלא ההחלטה של הוריי. לא הייתי בטוחה יותר שהם עשו את מה שהם עשו למענינו. לא הייתיבטוחה בכלום.

אצבע חמימה הונחה על שפתי ושיחררה אותה מבין שיניי, מה שהחזיר אותי למציאות באחת. נער גבוה מעט, בעל עיניים עמוקות ושחורות ושיער שחור כפחם עמד מולי. "אני שונא כשבנות עושות את זה." הוא מלמל. יותר לעצמו מאשר אליי. "אתן הורסות שפתיים מושלמות ואז משתמשות באלפיי חומרים ושטויות כדי לנסות לתקן את זה."

ג'ים טפח על כתפו והביט בי. "ליצור ההזוי הזה קוראים דרק. הוא המרגל הכי טוב שלנו..."

"מרגל?" קטעתי אותו, מנסה להבין במה מדובר.

גבותו של דרק הורמה. "כן, מרגל.. כמה זמן היא פה, שעות ספורות?" ג'ים הנהן לעברו. "ועדיין לא הסברת לה? אתה מזדקן מהר ג'ים." ג'ים באמת נראה הרבה יותר מבוגר מדרק אך הסיבה היתה שדרק עצמו היה מאוד צעיר. בן שבע עשרה או שמונה עשרה לפי דעתי. ג'ים לא היה זקן. הוא נראה לי כבן שלושים. שוב, לא זקן. אך לעומת שאר הנערים שם, פער הגילאים היה דיי גדול. דרק תפס בזרועי בעדינות. "בואי, אני אראה לך.."

ארקיי ופייטון התערבו. שניהם תפסו בזרועי ומשכו אותי לעברם. "תפסיק להתנפל על כל בחורה יפה שאתה רואה. ראינו אותה קודם.." התחילה לומר פייטון. "אנחנו מראים לה את להקה, מובן?" סיים ארקיי את משפטה. מצמצתי פעמיים, מנסה להבין מה לעזאזל קורה מסביבי. כדי להשוות בינייהם, ג'ים הניח את ידיו על כתפיי כשנעמד מאחוריי. ארקיי ופייטון עזבו את זרועי וחייכו חיוך מתנצל. כנראה שג'ים יראה לי את.. מה שזה לא יהיה שהוא אמור להראות לי. והלכנו משם. יותר נכון, ג'ים הוביל אותי למקום אחר. סובבתי את ראשי ויכולתי לראות את ארקיי ופייטון מנופפים לשלום בזמן שדרק נעץ בי מבט טיפה מוזר. אולי פלרטטני? איכס.