זאב מורעב/ a starving wolf

פרק 1

אם היו אומרים לכם שההורמונים שלכם משובשים בגלל גיל ההתבגרות, הייתם מאמינים, נכון?

אבל אם היו אומרים לכם שאחרי גיל שמונה עשרה תהפכו לחיה רצחנית, הייתם מאמינים? אני לא האמנתי!

לוּפַה

מאז ומתמיד המיתוס בנוגע לאוכלוסיה שלנו הצחיק אותי. למה שאני יאמין לזה? לא שבדיוק הבנו כל מילה בטקסט הארור אבל עדיין, זה היה נשמע כמו בדיחה. (בדיחה גרועה ולא מצחיקה בכלל.)

אבא שלי, מרקוס, נהג להזכיר לנו, לי ולאחי התאום, להזהר מאהבה. לא שהבנו אותו בכלל. מה זה אמור להביע? להזהר מאהבה? אבל תמיד הנהנו ואמרו לו שלא ידאג. אני באמת ובתמים לא דאגתי, לא התכוונתי להתאהב. שום בן לא קרץ לי ולא חשבתי אפילו על נשיקות או כל מיני שטויות אחרות. בבוא הזמן אני אתחתן עם 'אהוב ליבי', אם זה קיים בכלל השטות הזאת, והסיפור הזה יגמר.

לא, לא האמנתי באהבה. בשבילי אהבה פרושה לתת את כל כולך לבן אדם זר ולחכות עד לרגע שישבור את ליבך. לא יודעת מה איתכם אבל אני סירבתי שזה יקרה.

החצי השני שלי, אָדְרִיַין, לא חשש כלל. אומנם הוא לא נמשך לבנות כמו מגנט אבל הוא היה עדיין צעיר. בדיוק כמוני הוא ידע שבבוא העת הוא ימצא בחורה חמודה ויתחתן איתה. אבל אבא שלי לא הרפה. מגיל אחד עשרה היינו אמורים לשמוע הזהרות כל בוקר לפני שיצאנו לבית הספר.

אבל משהו אחד היה מוזר. זה הטריד גם את אדריין רק שלא דיברנו על זה. לא אהבנו לשוחח על אהבה. זה היה נושא יותר מדי משעמם לטעמנו. רק שביום שני האוטובוס שלנו איחר ביותר מעשרים דקות והשתעממתי. "זה לא נראה לך מוזר," לחשתי, בועטת באבן קטנה ועגולה שהתגלגה על הרצפה במהירות. "אבא תמיד אומר לנו להזהר מאהבה, תמיד."

"אז את שואלת את עצמך למה הוא לא שם אותנו בבית ספר בנפרד, את בבית ספר של בנות ואני בבית ספר של בנים, נכון?" קולו היה חמים למרות האקלים הקפוא.

הרמתי את ראשי ונעצתי את מבטי בעיניו. "לפעמים אני ממש שונאת כשאתה עושה את זה, אתה יודע? זה לא בגלל שאנחנו תאומים ואתה יודע מה אני חושבת שאתה אמור ל..."

"לסתום לך את הפה כי אין לי כח לשמוע אותך?" שאל בנימה משועשעת. נאנחתי והסבתי את מבטי. "את צודקת," שמעתי אותו אומר. "זה מאוד מוזר כי הוא לא מפסיק להזהיר אותנו מפני זה. לדעתי הוא פשוט נותן לנו פתח לעשות מה שבא לנו, הוא סתם לא רוצה לסגור אותנו יותר מדי."

לא האמנתי לו, רציתי להתנגד ולהסביר לו שזה לא הגיוני אבל אז האוטובוס נעצר מולנו ואדריין נעלם לתוכו. היה כבר מאוחר מדי להמשיך את השיחה ולא רציתי להכנס לזה שוב. התיישבתי על יד החלון והבטתי בנוף החולף. יותר מדי מוזר לטעמי.

קֶמְרוֹן

"פיענחת את זה כבר, קמרון?" הדברים הופנו אליי, הסתובבתי והבטתי בגבר הגבוה שעמד מאחוריי, טונו היה לחוץ ומודאג.

"אתה יכול להרגע, היא לא תברח לשום מקום, ג'וּלְיַין" אמרתי בנימה רגועה.

גוליין פסע מאחוריי פסיעות מהירות ונמרצות. "אני לא יכול לחכות כל כך הרבה, מה נעשה אם היא תשתחרר? אני צריך אותה. אתה הבטחת לי שתבין את המגילה הארורה הזאת מהר ושתמצא לי את תרופת הנגד." קולו הפך לצעקה מפוחדת.

קמתי על רגליי, משפשף את מכנסי ומסיר ממנו את החולות שנצמדו אליו מוקדם יותר. התקרבתי לגוליין, מניח את שתי ידיי על כתפיו. "תתאפס גבר, אתה נשמע כמו בחורה מפוחדת. היא לא תברח ואני אמצא את זה. אני מבטיח לך. האם אי פעם אכזבתי אותך?" אחרי שגוליין הניד את ראשו, הרפתי מכתפיו וחייכתי אליו חיוך תמים. "תסמוך עליי, לא יאונה לך רע אם זה תלוי בי."

מבטו של גוליין הפך ממפוחד למרובה הקלה במהרה, הוא חייך אליי בחזרה. "תודה קמרון, אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדייך."

גיכוח נפלט מפי בזמן שעיינתי במגילה שוב. "לא הרבה..." מלמלתי.

גוליין סוף סוף הקשיב לעצה שנתתי לו במשך השעה האחרונה, הוא הסתלק משם לעבר חדרו. כנראה להרגע ולישון קצת.

פלטתי אנחה רמה, התיישבתי על הרצפה המוצקה והשענתי את גבי לקיר, ניערתי את הדף המקומט בידי. "מה זה אמור להביע? אני לא מבין מילה." לחשתי, כאילו מצפה מהמגילה עצמה לגלות לי את התשובה לשאלותיי. אבל כמצופה, היא לא הגיבה. עזבתי אותה, נכנע, והיא עשתה את דרכה באיטיות לעבר הרצפה.