זאב מורעב/ a starving wolf

פרק 2

לופה

חמש דקות הליכה. לא דיברנו על הנושא אפילו פעם אחת. אדריין רק המשיך להתלונן על העבודה במתמטיקה שהמורה נָאט נתן לנו בשבוע שעבר. "הדבר הזה לוקח חודש לעשות, לא שבוע. איך הוא מצפה מכולם להגיש לו את זה היום? נשארו לי עוד 20 תרגילים."

צחקתי, משועשעת מתסכולו, "תנסה להעתיק לפני שהוא יכנס, לא יהיה לך חסר הרבה."

המבט שתקע בי היה מפחיד לוליי הייתי מכירה אותו כל כך טוב ויודעת שהוא בחיים לא יעז לפגוע בי. "קל לך לומר, כמה עשית?"

חייכתי חיוך שטני והרמתי את מבטי לשמיים בעודי הולכת ואוחזת בתיק ביד אחת. "עשיתי את כל התרגילים לפני ארבעה ימים."

עיניו התרחבו בכעס. "ולא נתת לי?"

צחקקתי. "לא ביקשת." התחלתי לרוץ לכיוון השער הקרוב. אדריין רץ אחריי בצעקות של 'בואי לכאן' ו'אני יראה לך מה זה'. נעצרתי רק כשהגעתי לדלת הכיתה. המורה עדיין לא הגיע. נכנסתי לתוך הכיתה וסגרתי את הדלת. הנחתי את תיקי על הרצפה ודחפתי עם גבי את דלת. הכיתה הבנים והבנות בכיתה הביטו בי בתמיהה. "נו אל תסתכלו עליי ככה, שמישהו יבוא לעזור לי לפני שאדריין יצליח לדחוף אותי."

אָליִן רצה לעברי ודחפה את הדלת בעזרת ידיה, לחייו של פָּרְקֵר האדימו כמו עגבניה לפני שניגש גם הוא לעזור לנו. לא שהיה אכפת לי, אני בכל מקרה לא מתייחסת לשטויות האלה. אדריין דחף בכח וצעק שניתן לו להכנס, אחר כך הוא גם טען שהמורה בחוץ ורוצה להכנס.

פרקר האדים יותר וגם על לחייה של אלין ראיתי הבזקים אדומים, (אז פרקר מסמיק בגללי, ואלין בגלל שהיא שומעת את אחי צועק? אמאלה איזו כיתה מוזרה!) פרקר הפסיק לדחוף ומלמל בזמן שהסומק שעל לחייו התפשט. "מסכן, בואו ניתן לו להכנס."

"שיהיה." עזבתי את הדלת ומשכתי את אלין לידי, אדריין נכנס בסערה לבפנים וכמעט נפל ארצה.

"איפה היא?"

פרקר הצביע עלי, עדיין מסמיק ואמר לו שבזכותו אני עזבתי את הדלת. אדריין טפח על כתפו וההוא הצטמק ממבוכה. אדריין התקרב אליי ונראה כמישהו נחוש בדעתו להחטיף לי על הבוקר. אלין, עדיין ורדרדה, היגנה עלי בגופה. טוב, היא ניסתה. אדריין תפס בכתפה והעיף אותה רחוק ממנו. בלי להכאיב לה, כמובן. הוא ניצב מולי ולבש מבט כועס ועצבני. "מה עכשיו?" נזפתי בו.
בשניה הבאה שנינו התפקענו מצחוק, צחוק טהור ומתגלגל. התלמידים האחרים היו כל כך לחוצים מזה שאולי אדריין יכה אותי שהם צחקו מהקלה.

בדיוק באותו רגע נכנסו 2 דמויות לכיתה; נאט (אדריין עשה פרצוף חמוץ) וטארה (חברה מהכיתה מעליי). בשניה שטארה ראתה אותי, היא ניגשה אליי. חייכנית וזוהרת כמו כל בוקר. "אז אפשר לבוא אלייך היום? אני רוצה לראות איך נראה החדר שלך." שאלה, והיה משהוא בקולה שלא הצלחתי לזהות.

אדריין, ששמע את שאלתה של טארה, הסתובב לעברינו והסתכל עליי. לא התייחסתי אלי. "כן, נראלי שאחרי בית ספר זה בסדר." גבותיו הזדקפו בבת אחת והוא היה נראה שמישהו שהולך לחטוף התקף לב.

ברגע שטארה יצאה מהכיתה, אדריין ניצב מולי. "השתגעת?" קולו היה לחוץ ומפוחד. "אבא יהרוג אותך ואותה באותו זמן."

נאט עבר לידינו וחילק דפים לכל התלמידים. אדריין השתתק וחיכה עד שיהיה רחוק מספיק כדי לא לשמוע אותנו. "הוא לא ידע. אבא חוזר רק בחמש והיא תבוא לבית בשתיים. היא תלך לפניי שהוא יגיע ואף אחד לא ידע מזה. כי אתה לא הולך לספר לו כלום. מגיע לנו קצת חברה בבית, אני לא רואה מה הבעיה."

"תשאלי את אבא." עכשיו הוא כבר לחש. "הוא מתנגד לחברה, אז אם ידע שהבאת את אחת החברות שלך לתוך החדר שלך..."

"הוא לא ידע." חזרתי ואמרתי בעקשנות.

"בבקשה למקום." הדברים הופנו לאחי התאום. חייכתי וחזרתי להביט במורה שבדיוק נתן לו את ההוראה. אדריין נתן בי מבט של 'זה עוד לא נגמר,אנחנו נדבר על זה אחר כך', והלך להתיישב במקומו.

ישבתי ליד אלין, היא הייתה ילדה מאוד מסודרת. יותר מדי לטעמי. כל הצד שלה בשולחן היה נקי וריק חוץ ממחברת חשבון וקלמר שהונחו על צד השולחן. לעומת זאת, כמעט כל תכולת התיק שלי הייתה על השולחן כשניסיתי למצוא את המחברת שלי. כשסוף סוף מצאתי אותה והכנסתי הכל לתיק הבחנתי בדף ורוד על השולחן. מוזר, הדפים שחילק המורה היו דפים לבנים. לקחתי את הדף בידי וניגשתי למורה. "זה היה על השולחן שלי. אולי זה נפל לך מהתיק תוך כדי שחילקת את השיכפולים?" שאלתי בנימוס.

נאט העיף חצי מבט בדף וענה בשלילה. משכתי בכתפי וחזרתי לשבת במקומי. אדריין היה סקרן והוא לא הפסיק להביט לכיווני. מה זה יכול להיות? מעטפה? אולי היא כן של נאט והוא לא זוכר אותה? פתחתי את המעטפה. פתק מגולגל, שנראה עתיק, התגלה לעייני. הרמתי ופתחתי אותו, מתאפקת לא להתגלגל מצחוק. "זאת בדיחה?" לחשתי, מראה את דף הנייר לאלין.

"גם אני קיבלתי אחד כזה, בעצם כל אחד מקבל אחד כזה. רק שההורים שלנו ממש נלחצו כשראו את זה. הם אמרו לשמור אותו טוב טוב ולא לאבד בחיים."

זקפתי גבה. אם כל הורה נלחץ כשרואה את זה, אין סיכוי בעולם שאראה את זה לאבא שלי. הוא כבר מספיק לחוץ בלי שום סיבה. הוא באמת יחטוף התקף לב. "תודה." מלמלתי וחזרתי לעיין בגליל המוזר. האותיות לא היו כתובות בעברית בכלל. או באנגלית, או צרפתית, או ספרדית, או סינית, או... כל שפה אחרת שהכרתי. בחיים לא ראיתי סימנים כאלה, זה דמה לאנגלית אבל זה לא היה אנגלית. אפילו מצרית זה לא היה. (אל תשאלו אפילו איך אני יודעת את זה.)

ó¬ö Ø

£ ë¬ê

Ó¬É Œ

Œ≈Œ

£/Ø

Ø/£≈½

Ø⇔ Œ/£

הכנסתי את הדף בחזרה לתיק. אני אבדוק את זה מאוחר יותר.