החיים הכפולים של דבי

פרק 26

"לא!!!" קמתי בצעקות מהמיטה. התנשפתי בזמן שהרגשתי ידיים עוטפות אותי ומרגיעות אותי. זה היה שון. הייתי שוב פעם בבית חולים. הדבר האחרון שזכרתי בברור זה את השיחה שלי אליו. לאחר מכן, אני רק זוכרת סכין קצביים והזיות מטורפות. בכלל לא ידעתי שאני יכולה להתחיל להזות כשאני לא לוקחת את הכדורים.

"מה קרה?" שאלתי אותו, חוששת קצת מהתשובה. "אני לא יודע הרבה על מה שקרה לך שם" שון ענה בכנות. "כול מה שאני יודע זה שהתקשרת אלי וכשהגעתי התחלת להזות כול מיני דברים. נראה לי שהזית שאת נאנסת שוב". הוא התקרב אלי, קצת בחשש, ושאל "את רוצה לדבר על מה שקרה שם, או שאת רוצה להמשיך הלאה?".

ידעתי שלא משנה מה אחליט הוא יסכים עם ההחלטה שלי. לא משנה מה היא תהיה. ישר ידעתי מה אני רוצה "אני רוצה להמשיך הלאה. כאילו כלום לא קרה".

באמת, המשכנו כאילו כלום לא קרה. אני התחלתי להשקיע יותר בלימודים ודיברתי הרבה עם שון, ושון המשיך להיות הוא. הוא לא הציק לי לגבי מה שקרה ולגמרי שכח מזה ואני שמחה שכך. החלטתי להתמקד בדברים אחרים בחיים.

היינו באמצע שיעור היסטוריה. למדנו על השואה כשלפתע מישהו דפק בדלת ופתח אותה, מבלי לבקש רשות להיכנס. הוא לבש גלימה עם ברדס ולא היה אפשר לראות את פניו. כשטוד ראה אותו, הוא ישר התיישר והחל לאסוף חפציו. הכיתה הייתה דוממת. המורה לא אמר על הנעשה כלום. כנראה הוא מבין מה קורה לעומתי. כאשר טוד סיים לאסוף את חפציו, הוא יצא עם תיקו החוצה ביחד עם האיש. לאחר שהוא יצא המורה המשיך כאילו לא קרה כלום.

לא יכולתי לשבת בכיתה בזמן שאני יודעת שטוד עושה משהו חשוד. דקה לאחר מכן יצאתי מהשיעור. הפסיכיאטר שלי דיבר עם היועצת שבגין "מצבי הרגיש", אני יכולה לצאת מתי שאני רוצה.

"מה מצבה הנוכחי?" האיש המסתורי שאל. אני מניחה שהוא דיבר לגבי, כי טוד לא מדבר עם אף אחד חוץ ממני. הוא מזכיר לי לפעמים שאני צריכה להיזהר לא לומר לאף אחד עליו, אך בסך הכול לא מציק לי הרבה. הוא רק בוחן את מעשי מבחוץ, כאילו אני בסוג של בחינה תמידית אצלו. "כרגע מצבה יציב" טוד אומר בקול מכני. "אין שום שינוי מאז ההתמוטטות האחרונה שלה".

"מתי היא תהיה מוכנה?" האיש שאל בחוסר סבלנות. לפתע, טוד נראה מתוח. הוא התפתל במקומו ואמר בהתחמקות "זה נראה לי מוקדם מידי. יש לה עדיין סיוטים בלילות והיא על כדורים-". האיש רתח וצרח על טוד "לא אכפת לי! תמשיך לעקוב אחריה! ואל תאכזב אותי". טוד הנהן והאיש הלך.

מיד נכנסתי בחזרה לכיתה בכדי שטוד לא ישים לב שראיתי אותו. זה לא נראה כאילו מישהו שם לב שהלכתי. 'אז הם רוצים לעקוב אחרי הא?' חשבתי בזמן שחייכתי חצי חיוך מסתורי. 'אני כבר אתן להם סיבה לעקוב אחרי'.

יצאתי מהבית בלבוש ספורטיבי עם אוזניות באוזני שמחוברות לנגן מוזיקה. למרות שידעתי שטוד רואה אותי מרחוק, לא ראיתי אותו, רואה ולא נראה. הבטתי לכול הצדדים, מחפשת לסימן ממנו, אך לא ראיתי אותו בכלל. 'מרשים, עבודה טובה' חשבתי לעצמי. ויתרתי על למצוא אותו והתחלתי ללכת הליכה רגילה. אני לא רוצה לעורר חשדות, קודם כול אני רוצה להתעסק אתו, שהוא והאיש בגלימה עם הברדס יבינו עם מי יש להם עסק.

לאחר עשר דקות שבהן הלכתי הליכה רגילה, התחלתי להגביר קצב. הלכתי הליכה מהירה, לא מהירה מידי בכדי שיעמוד בקצב בהתחלה. המוזיקה התנגנה באוזניי והרצון ללכת מהר יותר זרם בעורקיי, אך השתקתי את רצון זה והמשכתי ללכת בהליכה מהירה.

עברה כבר רבע שעה וטוד עדיין לא התייאש לעקוב אחרי, עדין יכולתי להרגיש בנוכחותו. 'הגיע הזמן להתחיל לשחק אתו' חשבתי לעצמי עם חיוך על פני. התחלתי לרוץ במקום ללכת. נמאס לי להיות כלי משחק במקום גדול יותר, אם הם מותחים את הגומייה, שייקחו בחשבון שהגומייה בסוף תיקרע ותוציא להם את העין.

עדיין הוא לא התייאש. עדיין הוא לא הבין שאני רק משחקת אתו. אין לי כוח לשטויות שלו, שיצא מהחור שהוא נמצא בו ויתחיל להסביר את עצמו. הגברתי את קצב הריצה שלי, הגשתי איך האדרנלין שלי עולה והרוח נושבת ומעיפה עלי משב רוח מרענן.

אך הוא לא ויתר, אז גם אני לא ויתרתי. הגברתי עוד יותר את קצב הריצה שלי. זה כבר נראה כאילו אני טסה. רצה מהר כמו הרוח. ניסיתי לראות אם טוד בצד ממשיך לעקוב אחרי, מצליח לעמוד בקצב שלי. למרות שעכשיו כבר הצלחתי לראות אותו רץ ביחד איתי, הוא עדיין רץ. מרוב שרצתי מהר, לא שמתי לב לאן אני רצה והגעתי לקצה הרחוב.

עמדתי באמצע סמטה, לא היה ברחוב הזה נפש חיה אחת שנראתה לעיני, אך לא ויתרתי. אני אמשיך להשטות עד שהוא יבין שאני מבינה שהוא שמה ויצא ממחבואו. אז נקטתי באמצעים קיצוניים.

התחלתי לרקוד.

כן, אני יודעת שזה נשמע משוגע. כן, אני יודעת שמישהו יכול לבוא פתאום ולראות אותי רוקדת ויחשוב שאני משוגעת, בכול זאת אני לא גרה כול כך רחוק מכאן. אך זה לא הפריע לי. פשוט המשכתי לרקוד. הזזתי את גופי לפי קצב המוזיקה שבאוזניי ועשיתי אפילו פעם אחת סיבוב. לפתע נזכרתי בכול מיני שדים מהעבר.

הנעתי את גופי לקצב המוזיקה, מתגאה בתנועות שלמדתי בשיעורי הריקוד שלי. חשבתי שאם יראו את תנועות הריקוד שלי, אולי הם יאהבו אותם ואותי גם. אך כול כך טעיתי. הם פשוט חיקו אותי. כן, בדיוק ככה. "מה זה הריקוד הזה דבי?" אחד הילדים שאל אותי. "את רוקדת ממש יפה, תלמדי אותי לרקוד ככה גם". חלקם צחקו פשוט והצביעו עלי. לא יכולתי להתמודד עם זה. התיישבתי במקומי ולא רקדתי שוב.

עד היום הם זוכרים לי את זה, מחקים אותי במסדרונות ומבקשים ממני לעשות את הריקוד ההוא שוב. מאז אותו היום לא רקדתי שוב מעולם מרוב בושה. עד היום. ידעתי פשוט שהוא יבין שאני לא משוגעת עד כדי כך ויצא מהמחבוא שלו כבר.

צדקתי.

תוך שניה טוד נגלה לעיני, בוז היה בעיניו, והוא אמר לי "אני הבנתי, אני הבנתי. את יודעת שאני עוקב אחריך. את יכולה להפסיק לעבוד עלי. מה את רוצה ממני עכשיו?".

***************************************************************************** 

היי קוראים!

מצטערת שלקח לי כול כך הרבה זמן להעלות פרק. האמת היא שאחת הסיבות העיקריות שלא המשכתי זה כי פחדתי לאכזב אותכם. אתם כול כך נהדרים ומצפים ממני לכול כך הרבה ואני מרגישה שכול מה שיוצא לי עכשיו זה זבל. מקווה שלא אכזבתי אותכם.

דניאל.