״אני מכירה אותך, בסופו של דבר לא נסע לשום מקום״ יולי אמרה בייאוש, והעיפה עלי את העלונים האלה של החברות טיסה.
״אני אומר לך שכן ניסע, אבל אני לא רוצה צרפת, אני נראה לך קוקסינל?״ שאלתי אותה, והיא צחקה
״אז לאןןןןן״ היא אמרה בייאוש, והאישה מהחברת נסיעות גיכחה
״יש לנו הרבה מקומות יפים, אתם מחפשים רומנטי, אקזוטי?״ היא שאלה
״רומנטי״ , ״אקזוטי״
אני ויולי אמרנו ביחד, ויולי נאנחה ״יש לי משהו בשבילכם״ היא התפרצה לקרב מבטים שלי ושל יולי, ושנינו חזרנו להסתכל עלייה
״תאילנד״ היא הוסיפה בחיוך ״אוכלים שם כלבים לא?״ יולי שאלה וצחקתי
״אני לא חושבת״ היא ענתה בחיוך שהתאמץ להיות נחמד, אבל ראו שהיא לא סובלת אותנו, תאכלס אנחנו פה כבר שעה וחצי ועדיין לא מצאנו מקום לנסוע אליו, כל מה שעשינו עד עכשיו היה לריב.
״וגם אם כן, את נוסעת לשם כדי לאכול כלב?״ שאלתי את יולי באדישות והיא גילגלה עיניים.
״תאילנד זה מקום מקסים, אני יכולה למצוא לכם מלון שהוא ממש על המים, הטיולים והביקור בעיירות הקטנות, הוא הכל״ היא התפרצה מאמצע שום מקום, הסתכלתי על התג שלה, קוראים לה יפית.
״אז תאילנד?״ יולי שאלה ועיקמה את הפרצוף, וכמו כל פעם מחדש היופי שלה כבש אותי בכל דרך אפשרית.
״את רוצה תאילנד?״ שאלתי ונשענתי על הכיסא והעברתי את היד בשיער, ויפית בחנה אותי, גיכחתי לעצמי כשהיא נשכה שפתיים.
אישה את בת 50 או משהו, תשתלטי על עצמך.
״אתה רוצה תאילנד?״ יולי שאלה, והייתה עסוקה בלקלף את הלק מהציפוריים שלה .
״אתם לא חייבים להחליט עכשיו, קחו את העלונים שנתתי לכם ותחזרו אלי עם תשובה״ היא אמרה ויולי התעלמה ממנה, הנהנתי והיא רשמה את המספר הפרטי שלה על דף נייר, ואמרה בחיוך שנוכל ליצור קשר בכל שעה.
עלינו חזרה לאוטו, והגשם בדיוק התחיל.
יולי לא הייתה שם, זאת אומרת פיזית היא הייתה אבל נפשית לא, מהבוקר היא הייתה ככה, קמה שקטה ומרוחקת, ניסיתי לדבר איתה לפני שיצאנו מהבית, אפילו הכנתי לה ארוחת בוקר, טוסט ומלפפון חתוך לאורך ומיץ תפוזים כמו שהיא אוהבת, אבל היא אמרה שאין לה תיאבון והיא מעדיפה שנקדים את הפגישה עם יפית ונצא עכשיו.
כשהגענו ליפית, והתחלנו לדבר זו הייתה הפעם השנייה שאני ויולי דיברנו, הרג אותי להסתכל עליה ולראות אותה שקטה כל כך, משהו שלגמרי לא אופייני לה.
״יולי״ אמרתי לה בקור, והיא הרימה את הראש מהחלון והסתכלה עלי
״מה?״ היא שאלה בעייפות, וכיבתה את החימום.
״הכל בסדר?״ שאלתי והתמקדתי בכביש.
״כן״
״בטוח?״ שאלתי בעצבים, והאחיזה שלי בהגה התהדקה עד שהאצבעות שלי הלבינו.
האדישות שלה הכעיסה אותי, כוסאמק אני עושה הכל כדי להיות בסדר וכדי לאהוב אותה, והיא עושה טובה שהיא עונה לי, מילמלתי כמה קללות קטנות, והתעסקתי בנהיגה.
יולי התעלמה ממני.
-נקודת מבט יולי-
הרגשתי רע.
אני מתחילה להיות חולה, בטוח.
המועקה הזאת שהרגשתי בלוויה של סער, חזרה ובגדול, והחזירה אותי ברגע הכי קשה שהיה לי אי פעם, וזה הרגע שהורידו את סער לאדמה.
זה היה הרגע שהבנתי, שהוא לא חוזר.
אבל הבוקר, קמתי עצובה, ולא היה לי חשק לכלום, לא למצוא יעד לטיול הזה ולא לדבר עם אנשים, כל מה שרציתי לעשות זה לשכב במיטה ולישון, לנצח.
שנאתי את רועי, על זה שהוא ניסה לדבר איתי, ועוד יותר על זה שהוא לא מנסה להבין אותי.
אני רוצה לפרוק את זה ולהגיד לו מה אני מרגישה, אבל אני מרגישה שפשוט לבוא ולהגיד לו את זה, זה צבוע או בכייני, ואני לא רוצה להרגיש בכיינית בנוסף להכל.
אז העדפתי להיות בשקט, ולשמור לעצמי.
ודווקא היום, יותר מתמיד. אני נשבעת, רציתי לצרוח עד שיכאב לי, רציתי להרביץ למישהו.
להרביץ לסער על זה שהוא לא שמע טוב, על זה שהוא עזב אותי פה לבד, רציתי להרוג את מי שהרג אותו, רציתי שימות ויסבול ושיבכו עליו ושהמשפחה שלו תעבור את מה שעברתי.
זה מה שהרגשתי ברגע שהודיעו לי, וזה מה שאני מרגישה עכשיו.
והסדיסטיות הזאת והאכזריות שיצאה ממני, אני נשבעת, היא הפחידה אותי.
כשנכנסנו הביתה, רועי יצא למרפסת לעשן סיגריה.
החלפתי בגדים לפיג׳מה ונכנסתי למיטה.
לא הצלחתי להירדם, וזה חירפן אותי. לקחתי את הפלאפון מהשידה ונכנסתי לוואצפ, שי וליזה רבו בקבוצה שלנו, המשכתי לדפדף בהודעות בוואצפ עד שהגעתי לשיחה הכי ישנה שלי, עם סער.
״תקשיבי שמנה, שאני חוזר מהבסיס, אני ואת סרט וארוחה ואת משלמת״
״מתי תחזוררררר כבר?״
״בעזרת השם, עוד שלושה ימים״
״מחכה לך,אהוב״
״תשמרי על עצמך קטנטונת שלי״
״אף אחד לא מתעסק איתי״
״בטח, כי כולם מפחדים מגמדה קטנה עם קול ציפציף״
״חצוף״
״דרדסית״
״תשמור על עצמך, טוב?״
״רק בשבילך״
״אוהבת״
״יולי״
הקול של רועי העיר אותי מהשיחה הישנה, וניגבתי את העיניים שלי מהדמעות המלוחות, שבכלל לא שמתי לב שהתחילו לרדת.
החלק העליון של הפיג׳מה האפורה שלי, היה רטוב מהדמעות שלי, והתאפסתי על עצמי ברגע שהיד של רועי נגעה בשיער שלי, התרחקתי ממנו.
סגרתי את הפלאפון וזרקתי אותו על המיטה, ״מה קרה?״ רועי שאל וניסה לחייך אלי, התעלמתי ממנו במופגן וכיסיתי את עצמי
״רועי לך״ אמרתי לו מתחננת, והוא הוריד את השמיכה ממני ובחן אותי.
״אני לא הולך לשום מקום״ הוא אמר, והסתכלתי עליו כועסת, כשאני מתיישבת על המיטה
״אני צריכה להיות לבד, או שאתה תלך או שאני אלך״ אמרתי לו בהחלטיות, והוא נאנח
״מה קרה אהובה שלי?״ הוא שאל, ושם את היד שלו על הירך שלי, המשכתי להסתכל עליו רצינית, והוא נראה כועס.
״אני לא מבין, את כל היום בדיכאון, את בוכה וכשאני מנסה לעזור את מסלקת אותי?״ הוא שאל כועס, ויכולתי לראות שהוא מתאפק לא לצעוק עליי.
הוא נאנח ולקח נשימה עמוקה ״איך אני יכול לעזור, מלאך שלי?״ הוא שאל רגוע יותר, וליטף את השיער שלי
״אני מתגעגעת לסער, אתה לא יכול לעזור לי בזה״ אמרתי לו באדישות וקור, והוא הסתכל עלי ברחמים, שנאתי את המבט הזה.
״אל תסתכל עליי ככה״, התחננתי.
הוא הוריד את הראש והתעסק בידיים שלנו,שהיו מחוברות.
״אני יודע שזה קשה, אבל תגידי לי מה אני יכול לעשות, ואני יעשה אני מבטיח״ הוא אמר, ונאנחתי, זה לא מגיע לו.
״תעשה הכל?״
״כל מה שאי פעם תבקשי״ הוא אמר, וניסיתי למצוא ספק או חוסר אמת במילים שלו, הייתי צריכה לפרוק את העצבים שלי ואת הכעס שלי, אבל כמו תמיד, הוא היה מקסים מדיי .
״שלא יהיה לך ספק יולי, אני ימות רק כדי שתהיי מאושרת, אני שונא לראות אותך בוכה. את הדבר הכי חשוב שיש לי בעולם הזה.״ הוא אמר לי, והינהנתי, מאשרת לו שאני מבינה את מה שהוא מנסה להגיד לי.
״אני מרגישה בודדה״ אמרתי לו בקול שבור, ונשכבתי כשהראש שלי על החזה שלו, והוא עוטף את כולי.
״אבל את לא בודדה, אני תמיד פה״ הוא אמר ונישק את הדמעות שזלגו לי וכל חלק אחר בפנים שלי, וכשהוא סיים הוא נישק את השפתיים שלי.
״אבל אני מרגישה בודדה ואני לא יודעת למה, אני לא יכולה לשלוט בזה״ אמרתי לו בשקט והוא חיבק אותי, טיפה חזק יותר.
