9/9/03
07:59
בית היתומים, הולמס צ׳אפל
היא הייתה תמימה מדי. שתי קוקיות ארוכות ומסודרות נחו על כתפיה.
שמלה ורודה נחה על גופה הפעוט. אצבעה נעלמת אל תוך פיה כשהיא מסתכלת על הוריה בפחד, סקרנות, וחשש.
היא משפילה את מבטה אל נעליה, שהיו חדשות לגמרי, שחורות ומצוחצחות.
אמא התעקשה שילכו לקנות לה בגדים חדשים לבית היתומים, למרות שבגלל זה אבא יצטרך לעבוד שעות נוספות, ולבוס הנחמד והגדול אין כבר מה להציע לאדון בירדי המסכן, שחוזר כל יום הביתה עם מספר חתיכות לחם בודדות.
והסיבה? שתראה כמו כולם. לא שונה. לאליסון נמאס להיות השונה.
זאת שמסתכלים עליה מוזר, עם כל הלחשושים והבהיות.
עיניה הירוקות התמלאו בדמעות כל פעם שהעלו את הנושא.
"היא בת 7, לא עושה בעיות, תמימה ומקסימה," היא שומעת את אביה מדבר עליה והיא מצחקקת בשעשוע, נדמה שמנהל בית היתומים אוהב את הצחוק שלה.
מאז ומתמיד אמא ואבא אמרו לה שזו המנגינה הנעימה ביותר שאי פעם שמעו, והבטיחו לה שהם פה כדי לשמוע אותה עד הסוף.
אבל מה זה הסוף הזה? על זה הם מעולם לא דיברו.
מנהל בית היתומים ממשיך לדבר עם אמא ואבא על נושאים שלא הבינה, כשאבא מחזיק לאמא את היד. הקטנה מזהה מספרים נזרקים באוויר ופניו של אביה מחווירות.
"זה בשביל הילדה..." אמה לוחשת לו והוא מוציא את ארנקו הבלוי.
הוא משיט כמה פיסות נייר לאיש הגדול והמרשים שישב על הכיסא במשרד הגדול, ומחייך אל אליסון חיוך עצוב.
"בואי, מתוקה. נראה לך את החדר שלך!" האיש הגדול מדבר ואביה ואימה מסתובבים לצאת מהחדר, אוחזים בידה.
הוא הוביל אותם דרך מסדרונות רבים והיה שקט, כי בוקר, כולם בלימודים.
הוא נעצר על חדר מספר 506, פותח אותו בעדינות ומכניס את כולם פנימה.
מיטה לבנה בצד החדר, מצעים נקיים עליה. ארון קטן ושולחן כתיבה מחייכים אליה. היא מתרגשת. מעולם לא היה להם כאלו דברים בבית! איזה כיף שכולם עוברים לפה!
אבל המיטה קטנה, איפה אימה ואביה ישנו?
"אמא, אבא, איפה אתם ישנים?" היא חייכה אליהם חיוך מבולבל והם הביטו בה ברחמים, היא לא הבינה למה. אמה פרצה בבכי ואביה ליטף את ראשה בעדינות.
היא התיישבה על המיטה ואביה הסביר לה שהם משאירים אותה פה לקצת זמן, ושהיא תהנה והם יבואו לקחת ולבקר אותה. היא הנהנה וחייכה, חיוך תמים של ילדה.
"אתם לא תישארו פה איתי?" החיוך נפל מפניה כשהבינה את משמעות דבריו של אביה.
דמעות קטנות הציפו את עיניה והיא הרגישה את מחנק הגרון מופיע שוב. אימה התכופפה אליה וליטפה את ברכה כשהיא ממשיכה לבכות בשקט, כמו שהייתה עושה בכל פעם שהייתה מספרת לה את סיפורי האגדות לפני השינה. תמיד הייתה מספרת לה על מלאך אחד שיהפוך אותה למשהו אחר. הן לא ידעו את השם שלו, אבל הן ידעו שהוא מחכה לה שם.
אבל אימה? היא מעולם לא סיימה את הסיפור שלה.
"אמא, מה עם מלאכים?" היא שאלה בעיניים דומעות, מושכת בסוף החצאית שלה מעט.
היא מחייכת אליה חיוך עצוב. "הם באים, הם הולכים, אני מבטיחה לך שאת תמצאי את המלאך שיגרום לך להרגיש מיוחדת."
"אל תוותרו עליי.." אליסון מיישרת אליהם את מבטה. הם משפילים את מבטם ונושקים לראשה, מעיפים אליה מבט אחרון ויוצאים מהחדר.
***
מקווה שאהבתן עד כה!!
פרק נוסף יעלה היום אם תגיעו למטרה;
5 הצבעות
4 תגובות (ממשתמשים שונים)
אשמח אם תגידו מה דעתכן!
מואה
YOU ARE READING
Not About Angels // N.H
Fanfiction״מהיום שראיתי אותה נשבעתי לשמור עליה, על המלאך הקטן שלי. אבל בינינו..? שבועה זה רק מילים, ומילים זה רק אוויר.״ * אזהרות: שפה גסה תכנים מיניים אלימות הקריאה היא על אחריותכן בלבד! (הפאנפיק הגיע למקום 2 בפאןפיקשן, 11.1.16)
