Criminal

פרק 15

ליבי פעם במהירות לאחר שלחצתי על ההדק, זה אף פעם לא מפסיק, האדרנלין הזה כשאתה מרגיש את ההדף ורואה את הגופה צונחת.

לא משנה כמה פעמים תעשה את זה, זה עדיין יכאב באותה המידה, זה יהרוג אותך מבפנים. אבל אתה תנסה למצוא נחמה בעוד מחשבה מטופשת שעוברת לך בראש.

הוא הסתבך עם זה, זה אשמתו... אני שיחררתי לו כאב של שנים, של העבר והעתיד... כנראה זה היה זמנו למות...

אני מורידה את האקדח ומכניסה לתוך מכנסי הגינס השחורים שלי. ויל מסתכל עליי בדאגה אבל הוא יודע שהוא לא יוכל לבוא ולנחם אותי. לא שאביו פה.

רייבן לא ירצה לראות את ויל מתקרב עליי, הוא לא ירצה לראות אותו נחמד עליי.
רייבן לא ירצה שהבן שלי יפול קורבן לתמימות שאני משדרת, ככה פחות או יותר אני חושבת שהוא חושב.

רייבן מוחא את ידיו, על פניו חיוך רחב והוא נראה גאה במה שיצר. הוא חושב שהוא יצר מכונת הרג. אני צלפית טובה ואני לא מוצאת בזה דבר טוב למרות שיש, במצבים מסוימים.

״את מעולה!״ רייבן אומר בעודו הולך אל המכונית של בנו, ויל, ונכנס.

ויל נותן בי מבט אחרון כשאני עושה את דרכי אל המכונית גם כן והוא אחריי, כאילו משגיח עליי למקרה שיקרה דבר מסוכן.

ויל חוגר וזורק אלי את הטלפון שלו עם אוזניות, ואני מבינה מזה שהם לא רוצים שאשמע את שיחתם.

אני מחברת את האוזניות לאייפון ומכניסה אותן אל תוך אוזניי, אני עוצמת את עיניי שאני לוחצת על שיר אקראי והשיר מתחיל להתנגן.

אני רואה את פיהם של ויל ובריין מתחילים לדבר ואני מפנה את מבטי אל החלון.

אני נזכרת במה שאמר אתמול ויל וליבי דופק. הוא אמר שהוא אוהב אותי? המשפט שאמר ממשיך להתנגן בראשי, מוציא אותי מריכוז ואני נכנסת לסרט טוב.

״אני מניח שאני פשוט לא יכול לראות אנשים שאני אוהב סובלים.״ אנשים שהוא אוהב, אני מחניקה גיחוך.

אני מעדיפה לא להכניס את עצמי לסרטים ואומרת לעצמי שהוא כנראה דואג לי כמו אח גדול.

הוא אף לא רמז ליותר מזה, וגם אם הוא באמת אוהב אותי זה לא משנה, כי אני לא אוהבת אותו. וזה לא יהיה אכפת לי אם הוא יורה למוות, או יקבל התקף לב.

אולי קצת הגזמתי, הוא בסך הכל יכול להיות נחמד שהוא רוצה.

ויל מוריד את רייבן באחוזה שמעלה בי זיכרונות ישנים וכשרייבן כבר מחוץ לטווח הראיה שלנו אני מורידה את האוזניות ומטפסת אל עבר המושב ליד ויל, איפה שיש מקודם רייבן. הריח שלו עדיין נמצא פה.