Someone To Lean On // H.S

11. אלכס חלק א׳

נ.מ ג׳וסלין

אני לא בטוחה כמה זמן העברתי בחדר החשוך הזה, אבל הבטן שלי מתחילה להידבק לי לגב מרוב רעב, החושך פה בלתי נסבל, אני כבר עיבדתי את תחושת הזמן.

קראתי פעם שאם מעבירים שלושה ימים בחושך מוחלט מתעוורים לצמיתות, אני מפחדת שזה יקרה גם לי, או לאשלי או ללילי, לא ראיתי אותן, והן נמצאות לה גם, במקום המוזר הזה אבל לא איתי באותו חדר,

עם כל שניה שעוברת, השנאה שלי כלפי הארי גברה יותר ויותר, מידי פעם הייתי שומעת את הקול שלו ממלמל מילים לא ברורות מכיוון שאנחנו לא באותו החדר והכל שלו נשמע עמום,

אני מצטערת על זה שלא הערכתי מספיק את הדברים הקטנים שקרו לי לפני שנכנסתי לפה, מי יודע מצי אני אראה אותם שוב, אני אני אראה או יצא מפה,

אני מתגעגעת לאמא שלי, היא בטח משתגעת מדאגה, איל השארתי אותה לבד, ידעתי שלא היינו צריכות להיכנס לפה, אבל אני לא יכולה להאשים עכשיו אף אחד, אם לומר את האמת זאת גם האשמה שלי,

הסקרנות שלי, התשוקה המוזרה שיש לי להארי, זאת לא תשוקה כזאת של אהבה, זאת תשוקת סקרנות, אני רוצה לדעת מעבר למה שאני רואה,

אני רוצה לדעת מי הם הארי נייל ושאר הבנים, אני רוצה לדעת איפה החברות שלי, אני רוצה לדעת מה עם אמא שלי ובמיוחד אני רומה לדעת איםה אני עכשיו ולמה דווקא אנחנו.

הדלת נפתחה לרווחה, חושפת ראש של ארנב (כמו בתמונה) ולבוש שחור, האור מבחוץ עזר לי לראות מה יש לו בין היידים, מגש של אוכל, וכוס גדולה של מים קרים.

"ארוחת בוקר" הוא אמר,

הסתכלתי עליו מעט המומה, לא יודעת מה לעשות, אולי זה מבחן?

"כמה זמן אני פה?" שאלתי כשהמפגש הונח מלפניי

"הכנסנו אותך לפה בלילה שעבר, הארי דורש שתאכיל את זה ג׳וסי" הארנב אמר והתיישב ליידי,

"והוא הציב אותך בתור בייביסיטר?" שאלתי מנסה לעצבן אותו מעט כדי שילך,

הוא גיחך והוציא סיגריה משום מקום והדליק אותה,
"משהוא כזה"

"תאכלי" הוא אמר כשראה שלא נגעתי בצלחת האוכל או במים שלי בכלל,

הסתכלתי עליו ואז על הצלחת ואמרתי לו בביטחון מזוייף "איך אני אדע שלא הרעלתם את זה?"

"אם אני אוכל לך את האוכל יקירה, הארי יינתק לי את הראש מהגוף, את כנראה תצטרכי לסמוך עלי, אני לא רוצה ברעתך, אני פעם הייתי במקום שלך בדיוק"

הסתכלתי עליו מעט מבולבלת

"במקום שלי?" שאלתי ובחנתי את גופו,

"הארי שינה אותי, הוא סמך עלי מספיק כדי להשאיר אותי בחיים, את לא מבינה, אני מעריץ של ההיסטריה, ולכל מעריץ יש משהו שהוא הכי מעריך ומעריץ ובמקרה שלי זה החלק הזה בהיסטוריה,"

הוא לקח נשימה עמוקה ומייד המשיך

"חקרתי על המקום הזה בערך חצי מהחיים שלי, וכשהעליתי על האגדה הייתי חייב לבדוק אותה,המקום הזה שואב נמל את הפחדים הכי גדולים שלך, המקרה המוזר אצלי היה שאין לי פחדים, את מבינה, בתור אחד שחובב הסטוריה אני ראיתי דברים שאין להם הוכחה מדעית, וכשנכנסתי לפה, נכנסתי כבר חסר פחד, לא עמד מולי שום דבר, חוץ מנייל, שיישר לקח אותי לפה,
ותראי איםה אני היום, אני להרגשתי את האמון שלהם לאט ובזהירות, כל פשלה קטנה שלך ואת יכולה להגיד יפה שלום"

הפה שלי היה פעור, לא ידעתי איך להגיב,

"אתה הייתה במקום שלי" אמרתי

"אני לא חובבת הסטוריה, ובמיוחד לא את המקום הזה, בבקשה תנסה להבין אותי ותעזור לי למצוא את חברות שלי ולברוח מפה"

"אני יכול להגיד לך שחברות שלך נמצאות במקום בידוק כמו שלך, אשלי כבר הבינה לבד שהיא צריכה לרכוש את האמון שלהם, אם תרכשי את האמון שלהם גם את, אולי יום אחד הם ישחררו אותך" הוא הסתכל עלי והכניס לפה הפעור שלי עוד ביס מהפרוסה,

הסתכלתי עליו ואז הבנתי שאני רואה אותו, הסתכלתי על הדלת והבנתי שהיא פתוחה, מייד הסתכלתי על רגלי וידי ובדקתי אם הן קשורות וראיתי שלא, מיד נעמדתי על רגלי אך פתאום הדלת נסגרה

הסתובבתי והבנתי שזה הוא עשה את זה,

"אתה חייב לעזור לי לברוח" אמרתי והתיישבתי במקום, פנס קטן האיר על החדר עוזר לי לראות מה קורה סביבי

"אבל יקירה, את לא נמצאת בוואנדרלנד ואת לא אליס, אף אחד מהיצורים פה לא יעזור לך להתנקם בשליט או לצאת מפה, פה בנתיים זה את לעצמך"

הסתכלתי עליו חסרת עונים, והוא ליטף את הלחי שלי, "תתנהגי יפה ותשתדלי שלא לחזור על הטעות החמורה שקרתה לפני שניה, רק ככה הוא ישחרר אותך מהחדר המגעיל הזה ואת לא יכולה לדעת איך תסיימי פה"

הוא קם על רגליו זרק את הסגירה שלו לתוך הכוס הריקה לקח את המגש והלך לא לפני שאמר לי לא לשכוח על מה שדיברנו והכי חשוב לא לספר על זה כלום, לא שיש לי למי.

התיישבתי שם עם עצמי, בחדר הקטן והאור העמום, חם לי, ואני לבד, חושבת לעצמי על כל מה קרה פה.

הדלת נפתחה שנית וחושפת שוב את הארנב ממקודם ושוב עם מגש אוכל?

"ארוחת צהריים" מה?

"אבל אתה הרגע יצאת מפה עם ארוחת בוקר" אמרתי וקמה כדי לקחת את המגש,

"יקירה עברו מאז חמש שעות, הארי דורש שתאכיל את זה ואחרי תשימי את הבגדים האלה, את
לא ישנת המון זמן את חייבת לנוח"

הנהנתי בהבנה, אני באמת עייפה, ואני חייבת לנוח לפני מה שהולך לקראת לי, אני לא מאמינה שהארי ישאיר אותי פה לנצח.

מייד אחרי שסיימתי לאכול הארנב שהתגלה לי ששמו אלכס יצא מהחדר, משאיר אותי להתלבש ולישון על הריצפה, וכך עשיתי,

לבשתי את הפיג׳מה הירוקה, ונשכבתי על הריצפה, פחות מכמה שניות כבר הרגשתי את עיני נעצמות לבד,

אני לא זוכרת מה קרה אחרי אבל אני יכולה לספר לכן מה קורה עכשיו,

בום חזק נשמע וקולו העבה והרשע של הארי,

"קומי, הלילה עוד ארוך ואין זמן לשנת היופי שלך"