BLACK // H.S

Black chapter 2

Black chapter 2
העיניים שלי עקבו אחרי האיש עם הידיים השלובות מעל חזהו ,הוא צופה בכול מי שבאולם ולוקח אותם למושבם הרצוי. אני תוהה מדוע גבותיו התקמטו רק באחד עשרה בבוקר.

העמידה שלו קבועה כנגד הקיר לבנים, שתי מדרגות משתי השורות הראשונות אבל עמידתו עדיין נאמנה.
העיניים שלי בחנו את דמותו הרזה שעושה את דרכה במדרגות לקדמת הכיתה. המבט הכבד שלו נשאר על השעון. שממוקם בקיר שמעל לראשו והוא צפה בו בשקט עד שהמחוג הגיע לשעה 11:15.

״ברוכים הבאים״. הוא דיבר בקול עמוק, מבטא עמוק משתהה מאחורי מילותיו.

יש כמה מילמולים ברחבי החדר לפני שכולם השתתקו שוב, הוא עוצר לרגע לוקח נשימה, ומעביר את ידו בתוך השיער הארוך יוצא הדופן שלו.

״אני מלמד בצורה מאוד מפורטת כמובן שזה מבוסס על קושי רב, שמאוד קשה לבצע.
אז אם אתם עסוקים בשיחות עם עצמכם,אני בגסות רוח אבקש ממכם לעזוב את הכיתה. אני עושה את כל זה אך ורק לטובתכם.״

המילים שלו התחילו לרוץ על פניי כל כך מהר. הוא נראה כועס יחסית למורה בכיתה ואני מניחה שצדקתי כי הוא גלגל את עיניו הכהות.

״אני יבקש ממכם בכל סוף חודש את המטלות, ינתנו לכם שלוש מטלות שנבנו כדי לספק אותי (הכוונה היא לראות אם הם הבינו את החומר הנלמד- הערת הכותבת)
ואני מקווה בשביל כל אחד מכם שיצלח אותם.״
הוא התחיל לגרד את שקע צווארו באי נוחות. ״אם מישהו ממכם רוצה לעזוב עכשיו אני לא אמנע ממנו ללכת״ הוא חזר על המשפט בשני להיום.
"הוא מעביר את מבטו לדלת ופותח אותה. אבל אף אחד לא לוקח את ההצעה שלו,
הוא מחייך, מרוצה מעצמו.
וממשיך לדבר מה שנראה כמו הרצאה (ארוכה מאוד). אני מוציאה אנחה ארוכה בקול רם באמצע מילותיו.

״טוב מאוד״, אני שומעת אותו אומר בקצרה.

״בכל מקרה שאנחנו דנים אני אבקש ממכם להרים יד, אם מישהו ישאל אותי שאלה באמצע דבריי אני מעיף אותו ישירות מהכיתה שלי. האם זה ברור?״

הקהל משתתק כשהוא מכין את עצמו
לשיעור של היום. הוא נראה מרוכז כשהוא בוחן את הקבצים במחשב. יש שם אולי תריסר (12) קבצים. אך הוא לא נותן הסחת דעת מהמיקוד שלו במחשב, שמתי לב שהוא דואג להתאים שקופית הסברה לדיאגרמות המסורטטות .הוא די רכושני. העמידה המכופפת שלו מתקשחת ומצחו מתקמט שוב לאור פריט בודד שלא נראה במקום. אני יכולה לשמוע מפה את הקללות החלושות שיוצאות מפיו ושפניו הופכות לזעופות.

״ עכשיו נדון על יסודות של קורס זה, אני אשמח שמישהו יהיה האסיסטנט החדש שלי.״

ובאותו הזמן מקרין על הקירות הגדולים תיקייה וגורף עם העכבר ללמטה ומחפש בעיניים מצומצמות את השם של האסיסטנט החדש שלו.
......
״תרדי על הברכיים״ הוא אומר וידיו מלטפות את הכתפיים שלי משדלות אותי לרדת.

הוא מחייך ״תעשי את זה בשביל הכיתה, הם מסתכלים.״

הנהנתי ועשיתי מה שביקש.

הוא מחייך חיוך ערמומי וגומותיו נראות לעין.
״מושלם״. הוא לוחש.

״ככה זה עובד חברה. ׳הקורבן׳ הזאת תפסיד דם,"
הוא מעביר לשקופית הבאה, עם השלט שמוחזק בידיו השריריות. ״-כאן.״ פרופסור H 
מעלה בי חששות.

״-היא תצטרך להיות ממוקמת עם פנים ישירות לא לזוז במקצת, בצורה כזאת. על הברכיים,פנים למעלה ועם ידיים קשורות אחורה.״

פרופסור H, זז מאחוריי.גבוהו מתנשא על שלי, המרחק בין גופנו יורד תוך שניות.

עניבתו המשוחררת עוטפת היטב את שני פרקי ידיי. למנוע כל תזוזה קטנה. אני מתפתלת תחת הלחץ שאני מרגישה בידיי מקבלת ממנו הזעפת פנים בתמורה. אני מנסה את ההכי טוב שלי לשחק את התפקיד,אבל לא מצליחה כאשר אחיזתו מתהדקת יותר על זרועותיי. הוא ממשיך להתייחס לכיתה כאילו המאבק שלי באחזיתו לא מזיזה לו.

מישהו מההרצאה קופץ. ״אבל אם ה״קורבן״ סובלת מאיבוד דם בחלק התחתון של גופה, היא לא אמורה להיות במקום יותר נוח. מקום טוב יותר מהברכיים שלה אדוני?

פרופסור H רוטן לעצמו. הוא מעביר את ידיו הגדולות על פניו. ״אני נכנס למחשבות הקרימינליות שלך״ הוא משיב כשלא קשה להבחין שסבלנותו נבדקת.

פיקיי הברכיים שלו נצמדות לעמוד השדרה שלי, דוחפות אותי קדימה.הידיים שלי עדיין קשורות כך שלא נותנות לי סיוע ,רואה את עצמי משטחת על הרצפה. הצד של הלחי שלי מרכך את הנפילה. האוזן שלי קצת מתחילה לכאוב וכך גם השנייה.

אני שומעת כמה נשימות בהלה מאנשים ומישהו צועק. ״אוי מיי, האם היא בסדר?״

פרופסור H מתעלם מההערות שלהם וממשיך ״בהצגה״ שלו. ועם רגלו נותן רקיעה על הרצפה יוצר הד גס, שמגיע ישירות לעור התוף שלי.

״כמו שאמרתי״ הוא מכחכח בגרונו ״לפני שנקטעתי בגסות״. פרופסור H הסתכל על הכיתה וחזר להסתכל עליי.

הפנתי את ראשי.

״להושיב אותה מולי על הברכיים הרבה יותר רצוי, עבור דרך פעולה מתוארת יותר מהרגיל״ הוא מדפדף בתמונות שמוקרנות, מצביע על הפרטים שמשטרה הפסידה.

במחצית השעה הבאה בכיתה אני הוריתי לעמוד בחלקים שונים בחדר.  מזכירה לכולם איך תופסים פושעים כאלו.
לפרופסור H יש זוויות שונות להסתכלות על המקרה. בסוף ההרצאה אני מרגישה כבר
תשושה מהמשימה וזקוקה לקפה.

רוב האנשים באולם עזבו את חדר ההרצאות, ונשארנו רק פרופסור H, אני
ועוד כמה תלמידים מאחוריי.
אני מצליחה להגיע לדלת בחתיכה אחת,
אך פרופסור H קורא בשמי.

הוא רחוק ממני, אבל אני יודעת שעיניו בוהות בגבי. אני מסתובבת,
הוא שם על פניו הבעת גיחוך מרושע,

"עבודה טובה היום." הקול שלו צרוד אבל אני עדיין מצליחה לשמוע מילים.

"בסדר, תודה." אני מסתכלת עליו באי נוחות.

הוא מחייך, אוסף את התיק שלו ומצטרף אליי למרגלות הדלת. עיניו הירוקות פוגשות את עיניי והוא אומר "מחר הוא יום חדש מיס אמיליה."

הוא מזדקף . "אל תאחרו," עיניו הקרות מציצות לעבר לחדר ההרצאות
והוא נעלם.