pull me out of hell

פרק 4 - חברים?

"מה לעזאזל את עושה כאן?!" אני שואל בכעס לאחר שיצאתי מהשוק שהייתי בו. היא מסתכלת עליי פגועה.
"התגעגעתי אלייך מייקי רציתי לראות אותך" היא אומרת.
"מה ב: 'אני לא רוצה לראות אותך לעולם' לא הבנת?!" אני אומר ומתרחק ממנה יותר.
"בבקשה מייקל אני אמא שלך" היא אומרת עם דמעות בעיניים ומתקרבת אליי. אני מנענע בראשי.
"את לא אמא שלי" אני אומר לה ומביט בה במבט קר. אשטון עדיין עומד ליד הדלת וניראה מופתע.
"מייקל-" אני קוטע אותו. "לא אשטון! תשתוק! זה ביני לבין האישה הזאת" אני פונה חזרה לאישה שקוראת לעצמה אמא שלי.
"כשאני ניסיתי להתאבד בפעם הראשונה את אמרת לי שלא צריך לדבר על זה עם אף אחד. את אמרת לי להסתיר את זה כדי שאף אחד לא ידע שיש לך ילד כמוני. את אמרת שאני רק רוצה תשומת לב ושאני צריך להירגע!" אני כמעט צועק. הדמעות חונקות אותי. עברו 7 חודשים מאז הפעם האחרונה שראיתי אותה. היא ניראת רע.
"אני מצטערת! שמעת אותי מייקל? אני מצטערת!" היא צועקת בייאוש. אני שוב מנענע בראשי.
"אני לא צריך את ההתנצלות שלך. מאז שאבא עזב את מתנהגת כאילו אני אשם בזה! איפה היית כשהוא הכה אותי כל יום?? איזה אמא תיתן לבן שלה לסבול כל כך הרבה??! הסיבה היחידה שאת כאן היא כי את לא יכולה להיות לבד!" אני צועק בחזרה ואני כבר לא יכול לעצור את הדמעות מלצאת. אשטון מחליט לעשות משהו.
"אולי כדאי שתעזבי" הוא אומר לאמי בעדינות. היא מסתובבת אליו.
"אני רוצה שהוא יבוא איתי!" היא אומרת ונישמעת עצבנית.
"הוא לא יכול לבוא איתך אני מצטער" אשטון עונה לה עדיין בקול רגוע אבל אני רואה שהוא מתחיל לאבד את סבלנותו.
"אבל הוא-" "הוא לא בא איתך וזה סופי! הגיע הזמן שתעזבי" אשטון קוטע אותה. היא נרתעת ולאחר כמה שניות היא מהנהנת.
"להתראות מייקל אני מקווה שעוד נתראה" היא אומרת לי בזמן שדמעות זולגות על פניה.
"אני מקווה שלא" אני עונה. אני מרגיש כמו בן אדם רע על מה שאני עושה אבל אני לא מאמין לה שהיא התגעגעה אליי. אני לא מאמין לה שהיא רוצה שאני אבוא איתה. אני לא מאמין לה שאכפת לה. אבל אני לא יכול לראות אותה בוכה.
"ל-להתראות א-אמא" אני מגמגם בשקט. היא מיד מפסיקה לבכות. העיניים שלה זורחות
"קראת לי אמא" היא אומרת עם חיוך קטן משחק על פניה. אני מוריד את ראשי לאדמה. אני רק רציתי שהיא תפסיק לבכות היא אולי אחת הסיבות שאני רוצה למות אבל זה לא אומר שאני אתן לה גם סיבה לרצות,זה לא מגיע לה. זה לא מגיע לאף אחד. היא אולי נתנה לי לסבול אבל עם כמה שזה מעוות היא תמיד הייתה שם לטפל בי אחרי כל מכה. היא מתקדמת בשקט לעבר הדלת,ניפרדת מאשטון ויוצאת מהחדר. אני מתיישב על המיטה שלי ובוהה בנקודה בה היא עמדה. אשטון סוגר את הדלת וניגש להתיישב לצידי.
"אני מצטער מייקל. למה לא סיפרת לי?" הוא אומר ברוך. אני מנגב את מה שנישאר מהדמעות שלי.
"אני לא יודע" אני עונה בשקט.
"טוב,סיגריה לא תזיק לנו. מה אתה אומר?" הוא אומר לאחר כמה דקות שבהם שתקנו וקם מהמקום שלו לצידי. אני פולט צחוק קטן וקם אחריו.
"בוא נלך" שנינו יוצאים מהחדר והולכים לחצר.
אני ואשטון מתיישבים על ספסל בשקט ומעשנים. מזג האוויר נעים והחצר כמעט ריקה מאנשים,ברגע הזה אני מרגיש שלווה. לפתע קאלום ולוק מגיעים והשלווה שלי נעלמת,אני לא יודע למה אבל משהו בלוק עושה אותי מתוח. הם מתיישבים על הדשא לא רחוק מאיתנו וכל אחד מהם מדליק סיגריה. קאלום קולט אותי ומסמל לי לבוא לשבת איתם.
"לך" אשטון,שכניראה גם ראה,אומר. אני מסתובב אליו.
"בוא איתי" אני אומר לו. הוא מחייך.
"אתה כזה ילד קטן" הוא אומר וקם מהספסל. אני צוחק. שנינו הולכים לכיוונם ומתיישבים איתם.
"היי" קאלום אומר. לוק רק מסתכל עלינו.
"היי" אני ואשטון אומרים באותו הזמן. פתאום אני קולט שהם לא מכירים.
"אהה זה אשטון,הרופא שלי" אני אומר. אשטון שוב מחייך.
"אני יכול להציג את עצמי מייקל" הוא אומר בטון מתלוצץ.
"אז תעשה את זה אידיוט" אני אומר ונותן לו מכה ביד. הוא צוחק ומושיט את ידו לכיוון קאלום.
"נעים מאוד אני אשטון הרופא של הראש תחת הזה כאן" הוא אומר בחיוך. אני מגלגל עיניים.
"נעים להכיר אותך אשטון,אני קאלום וזה לוק" קאלום אומר גם כן בחיוך.
"כן אני יודע מי אתם. שלום לוק" אשטון פונה הפעם ללוק בניסיון כושל. לוק רק מסתכל עליו ומסובב את ראשו. יש כמה שניות של שקט ואז קאלום מדבר.
"בואו נשחק משחק" הוא אומר. אני ואשטון מהנהנים.
"אוקיי,אז.. אמת או חובה?" קאלום אומר ולוקח שאכטה מהסיגריה שלו.
"או אני אתחיל" אשטון אומר בהתלהבות יתרה. "קאלום,אמת או חובה?" הוא שואל את קאלום במבט ערמומי.
"חובה" קאלום עונה לו באותו המבט.
"חובה עלייך לספר לנו משהו אחד שאף אחד לא יודע עלייך" אשטון פולט בחיוך והמבט הערמומי של קאלום מתחלף במבט מודאג.
"אני חייב?" הוא שואל במתח.
"אני יודע שזה לא הצד החזק שלך לספר דברים אבל כן,זאת חובה. אני לא צריך להזכיר לך את הכללים" אשטון עונה לו וקאלום מהנהן.
"אני.. אמ.. אוהב לשיר לפעמים" קאלום אומר,מבטו נעוץ באדמה. אני מסתכל עליו עם חיוך. גם אני אוהב לשיר,לוקח אומץ להגיד את זה. אני פונה להסתכל על לוק ואני רואה שלשניה אחת ההבעה האטומה שלו מתחלפת למשהו אחר. הפתעה? קאלום מעולם לא סיפר לו שהוא אוהב לשיר? הם בכלל מדברים או שהם סתם תמיד ביחד כי הם לא רוצים להיות לבד?
"יפה מאוד. תורך" אשטון אומר לקאלום ומוציא אותי ממחשבותיי. הוא פונה להסתכל עליי.
"מייקל,אמת או חובה?" הוא שואל אותי בחיוך. אני נושם עמוק. זה רק משחק. אני מזכיר לעצמי.
"אמת" אני עונה. לוק ניראה יותר מתעניין במשחק. קאלום עושה פרצוף חושב ומעביר את מבטו ביני לבין לוק. אני שם לב שלוק מסמן לקאלום משהו ומיד קאלום פולט את השאלה שהכי לא ציפיתי לשמוע.
"אמת שאתה הומו?" כל הגוף שלי קופא. אני מרגיש את הלב שלי עוצר והנשימה שלי כאילו נלקחה. אבל איך..? אני מעולם לא עשיתי משהו שיכול להעיד על משהו כזה.
"לא קול קאלום" אשטון אומר,מגן עליי כרגיל. אני מדליק עוד סיגריה ואז אני מחליט לאזור אומץ.
"זה חצי אמת." אני עונה. "זה אומר שאתה בי?" קאלום שואל ולא ניראה מופתע או משהו.
"כ-כן" אני עונה בקול שקט. כולם מסתכלים עליי ואני מסתכל לאדמה,מפחד לפגוש את המבט של אחד מהם.
"אוקיי" קאלום אומר. אני מרים את ראשי.
"אוקיי?" אני אומר מבולבל. "אוקיי" הוא אומר שוב. והמשחק ממשיך. זה תורי לשאול מישהו. אני מסתכל על לוק,הוא שוב כבר לא מתעניין במשחק והוא כניראה גם ככה לא יענה לי אז אני פונה לאשטון.
"אשטון,אמת או חובה?" אני שואל.
"חובה" אשטון עונה בחיוך.
"חובה עלייך לספר לנו למה ואיך הגעת לכאן" אני אומר. תמיד רציתי לדעת ואף פעם לא היה לי את האומץ לשאול עכשיו ניראה לי זמן טוב. אשטון מהנהן.
"כשהייתי צעיר יותר סבלתי מדיכאון זה לא היה נחמד במיוחד. כמו שלכם יש את הצלקות שלכם ככה גם לי יש את שלי. באותה התקופה החלטתי שאם אני יצא מזה בחיים אני הולך לעזור לילדים כמוני וכמו שאתם רואים יצאתי מזה בחיים ואחרי עבודה קשה,לימודים ומאמץ הגעתי לכאן" אשטון מספר. יש שקט לכמה שניות. "אני חושב שזה מדהים" קאלום אומר ואני מהנהן בהסכמה.
"אני זוכר שתמיד רציתי מישהו שיבין אותי ובסך הכל רציתי להיות הבן אדם הזה בשבילכם. אין בזה שום דבר מדהים" הוא אומר.
"אתה טועה" אני אומר. הוא מסתכל עליי לכמה שניות ואז מחייך. אני מחייך אליו בחזרה. הוא מבין,הוא תמיד הבין.
אשטון פונה ללוק,"אתה רוצה להשתתף במשחק? אתה היחידי שעוד לא שאלנו" הוא אומר לו. לוק מסתכל לו ישר בעיניים,ואז הוא מסתכל עליי. לפתע הוא מהנהן. אני מסתכל עליו במבט קצת מופתע ואז אשטון שואל.
"אמת או חובה,לוק?" הוא מסתכל עליו,אבל לא עונה.
"אמת?" אשטון שואל,לוק מסמן 'לא' עם הראש.
"חובה?" אשטון שואל שוב והפעם לוק מסמן 'כן'.
"חובה עלייך לדבר" אשטון אומר בלי לחשוב. אני לא מאמין שהוא עשה את זה. לוק מסתכל על אשטון ואז על קאלום ואז עליי. העיניים הכחולות שלו חודרות אליי כמו חצים ואז הוא חוזר להסתכל על אשטון. הוא מחייך ואז מזיז את ראשו מצד לצד וקם ממקומו ופשוט הולך. קאלום צוחק,אשטון מופתע ואני? אני מרגיש כאילו העולם נעצר. התמונה של החיוך שלו חרוטה במוחי. אני מרגיש את הלב שלי דופק מהר וחזק. הוא חייך,לעזאזל איזה חיוך. חיוך כמו של... כמו של.. מלאך. אני לא חושב שהתמונה הזאת אי פעם תצא מראשי. זה היה כמו לראות תינוק שרק נולד מחייך לראשונה. כל כך יפה וכל כך משמעותי.
"ניסיון יפה" קולו של קאלום חודר לראשי ומחזיר אותי למציאות.
"אתה לא יכול להאשים אותי שניסיתי" אשטון מתגונן. קאלום צוחק שוב.
"מה הקטע שלו בכלל?" אשטון שואל בסקרנות. קאלום נאנח ומכבה את הסיגריה שלו.
"זה הקטע שלו. למה שלא תשאל אותו? " הוא עונה. אני מחליט להשתתף בשיחה.
"אבל הוא לא עונה לאף אחד קאלום" אני אומר ומרגיש רע כשאני רואה שקאלום נהיה עצוב.
"תיראה אני מכיר את לוק מגיל 10 אנחנו החברים הכי טובים אני יודע את כל הסודות שלו ותאמין לי שהם מלאים בחרא שאתה לא רוצה בכלל לדעת. אני לא מדבר על הסודות שלו והוא לא מדבר על שלי ככה זה עובד אז אם אתם רוצים לדעת משהו תעבדו קשה יותר ותגרמו לו לדבר" הוא מסתכל לי בעיניים כשהוא אומר את המשפט האחרון. משהו במבט שלו כאילו קורא לעזרה אני לא יודע מה זה בדיוק אבל זה שם.
"הוא מדבר איתך?" אשטון שואל ורק אז קאלום מפנה את מבטו ממני.
"לפעמים" הוא אומר ביובש ואז קם. "היה נחמד להכיר אותך אשטון,נתראה מייקל" הוא אומר לשנינו עם חיוך ואז הולך בכיוון שבו לוק הלך ממש לפני כמה דקות.
"זה היה... מעניין" אני אומר לאשטון,הוא מסתכל עליי בחיוך. "מה החיוך אש?" אני שואל וחיוך קטן משחק על פניי.
"סתם,אני שמח שסוף סוף אתה מדבר עם ילדים אחרים פה" הוא אומר. אני מגלגל עיניים.
"זה דיי באשמתך" אני אומר.
"אתה מתכוון בזכותי" הוא צוחק. אני מביא לו מכה ידידותית ביד.
"כן... גם" אנחנו נישארים עוד קצת בחצר ואז אני חוזר לחדר שלי ואשטון הולך לעשות את העבודה שלו. זה רק אני והמחשבות שלי שנודדות שוב ושוב אל לוק. אני חייב לדבר איתו,אני פשוט חייב.