pull me out of hell

פרק 1-ואיך קוראים לך?

אני שוכב במיטה שלי כרגיל,יודע שאני לא הולך לצאת ממנה כל היום. מאז שהגעתי למקום הטיפשי הזה אני לא רואה סיבה לצאת. אני מתכוון,למה לי? למה שאני ארצה לצאת ולעשות דברים,ולראות אנשים,ולדבר עם אנשים? תודה,אבל לא תודה! רופאים טיפשים! עמדתי לעזוב את העולם הזה למה הם היו חייבים להציל אותי בזמן? אני שונא אותם! ואני שונא גם את אמא שלי על זה שהיא מצאה אותי,שוב! ואני שונא להיות כאן! הלוואי שהייתי יכול למות,או אפילו לחתוך אבל אני לא יכול לעשות את זה בגלל שאני תקוע במקום שבו רופאים צופים בך 24/7.
"שלום מייקל" מדברים על רופאים,הרופא שלי אשטון נכנס לחדר שלי עם חיוך על הפנים שלו. אשטון לא כזה גרוע,הוא דיי נחמד,אבל הוא עדיין אחד מהם. אני עונה לו עם "האממ" והוא מתיישב על הכיסא שליד המיטה שלי.
"מה שלומך היום?' הוא שואל.
"או,אני מצוין! מעולה! פנטסטי!" אני אומר בציניות. אשטון מגלגל את עיניו ומצחקק.
"למה שלא תצא לחצר? קצת אוויר צח לא יזיק לך" הוא מציע עדיין עם החיוך הזה שלו. קצת אוויר צח באמת לא יזיק לי וגם סיגריה. אז אני מהנהן וקם מהמיטה,עוקב אחריי אשטון מחוץ לדלת ולאחר מכן לחצר. השמש מכאיבה לי לעיניים וזה לוקח לי כמה שניות להתרגל לאור וכשאני מתרגל אני עומד ליד הדלתות ואשטון יושב על הספסל שלצידי,כרגיל לא נותן לי לצאת מטווח הראייה שלו. אני מוציא את חפיסת הסיגריות שלי ומדליק אחת. כל פעם שאני מעשן אני ניזכר איך התחלתי לעשן ולמה. זה היה לפני שנה וחצי,כשהסיוט האינסופי התחיל. נהגתי לצאת ולשתות כל לילה רק כדי להתרחק מהכל. זה היה רק שתייה עד המסיבה הזאת שהלכתי אליה. היו בה סמים,כל הסוגים של סמים ולא יכולתי להגיד לא. אז אחרי זה השתמשתי בסמים במשך חודשים! אבל אז התחילו להיות לי טריפים ממש רעים ולא יכולתי לסבול את זה. זה היה נורא אבל לא יכולתי להפסיק להרוס את עצמי,אז החלטתי להשתמש במשהו אחר. אז גנבתי סיגריה מאמא שלי והראשונה הייתה כמו גן עדן מלוכלך והתמכרתי.
"אני יכול אחת?" אשטון שואל ואני מושיט לו סיגריה.
"אתה לא אמור לבקש סיגריות מהמטופלים" אני אומר עם חיוך.
"אוי תשתוק" הוא צוחק. לפתע מישהו מתנגש בכתף שלי ומזיז אותי ממקומי.
"הי! תסתכל לאן אתה הולך!" אני אומר,עצבני.
"מייקל תירגע" אשטון אומר ואני לא מקשיב לו ומסתובב ורואה נער גבוהה עם שיער בלונדיני ,מסתכל על האדמה ואז הוא הולך בלי להגיד מילה או אפילו להסתכל עליי.
"מה יש לבחור הזה?" אני שואל,מבולבל. אשטון נאנח ויושב חזרה על הספסל.
"הבחור הזה הוא קיר בלתי שביר. כולם,ואני מתכוון לכל בן אדם שאי פעם פגש אותו לא הצליח לגרום לו להוציא מילה. אפילו לא המשפחה שלו" הוא אומר בטון עייף. אני מסתכל שוב על הבחור הבלונדיני,הוא עכשיו עומד נשען על הקיר,לצידו בחור עם שיער שחור שאני יודע רק את השם שלו,קאלום הוד,אחד מהמטופלים. שתיהם מעשנים בדממה.
"איך זה שלא ראיתי אותו לפני?" אני שואל.
"טוב,אתה בקושי יוצא מהחדר שלך,במיוחד לא בשעה כזאת. וזאת השעה היחידה שהוא יוצא משלו" אשטון עונה.
"אתה ניסית לדבר איתו?" אני שואל,מבלי להוריד את העיניים מהם. אשטון נאנח שוב.
"כן,אבל כמו כולם ניכשלתי"
"מה השם שלו?" אני לא יודע למה אני שואל אבל אני בכל זאת שואל. אשטון מסתכל עליי בסקרנות.
"למה אתה רוצה לדעת?" הוא שואל.
"אני לא יודע,פשוט תענה לי" אני אומר. חיוך חשוד עולה על פניו.
"למה שלא תשאל אותו בעצמך?" אני מסתכל עליו מופתע,אבל אני מקבל את האתגר שלו.
"אולי אני באמת אשאל!" אני אומר ובלי מילה נוספת אני מתחיל ללכת לכיוון שני הנערים. קאלום שם לב שאני מתקדם לעברם,אבל לא הבחור השני,הוא עדיין מסתכל על האדמה.
"היי" אני אומר להם עם חיוך,ורק אז הבחור הבלונדיני סוף סוף מרים את ראשו. עכשיו שאני יותר קרוב אליו אני מגלה שהוא פחות או יותר בגובהה שלי,יש לו פנים מאוד יפות. אני מתחיל לבחון אותו מהשפתיים שלו,שדרך אגב יש להם טבעת שחורה נעוצה בהם,וממשיך לאף הקטן שלו,ואני משתתק כאשר אני פוגש את העיניים שלו בפעם הראשונה. הן כחולות יותר מהים ואפלות יותר מהלילה. אני מרגיש את הלב שלי נצבט אבל אני דוחה את זה. אני לא יכול לתת לעצמי לרחם על אנשים. אני פשוט לא יכול!
"היי" קאלום עונה אחרי משהו שמרגיש כמו שעה אבל זה בעצם רק שלוש שניות. אני מנתק את מבטי מהבחור שלמולי ופונה להסתכל על קאלום.
"מייקל" אני מושיט לו את ידי והוא לוחץ אותה. הוא ניראה חברותי.
"קאלום" הוא מציג את עצמו עם חיוך. אני חוזר להסתכל על הבחור השני,שמסתבר שאני מת לשמוע איך קוראים לו.
"ואיך קוראים לך?" אני שואל בצורה הכי מנומסת שאני יכול,שזה קשה מאחר ואני לא הבן אדם הכי מנומס שאפשר לפגוש. הוא מסתכל עליי וניראה לגמרי מנותק מהכל סביבו. הוא לא אומר מילה,רק משליך את הסיגריה שלו לרצפה ודורך עליה ולאחר מכן מסתכל עליי פעם אחת אחרונה ומסתלק. אני מסתכל על המקום בו הוא עמד ממש לפני שניה מבלי לזוז.
"מצטער לגביו,הוא לא מסוג האנשים שמדברים.. בכל מקרה קוראים לו לוק,לוק המינגס" קאלום אומר ופונה גם הוא ללכת. אני מהנהן ואני חוזר לאיפה שעמדתי ליד הספסל. אשטון מסתכל עליי עם חיוך עצוב.
"נו?" הוא שואל. משום מה הוא ניראה גאה בעצמו. סביר להניח מזה שהוא הצליח לגרום לי לדבר עם מישהו שהוא לא הוא.
"לוק,השם שלו זה לוק" אני אומר בזמן שאני מתיישב לצידו.
"הוא אמר לך את זה?!" אשטון כמעט קופץ ממקומו.
"לא" אני עונה ביובש. לפתע אני מרגיש עייף ואני קם והולך חזרה לחדר שלי. אני לא יודע מה לעזאל לא בסדר עם הלוק הזה או למה אני מרגיש צורך להיות זה לפצח אותו אבל אני הולך לעשות את זה. אני הולך לגרום ללוק המינגס לדבר איתי.