נקודת מבט גונגקוק:
צפיתי בחיוך בקאי שישב לצידי על השטיח ובנה גן חיות מחלקים של לגו.
״פאפי תעזור לי״ קאי הניח בידי חלק.
״אתה רוצה שאעזור לך לבנות?״ חייכתי.
הוא הנהן והושיט לי חלק נוסף.
״כאן יהיה הבית של האריות״ הוא הסביר לי ״הם צריכים בית גדול גדול״.
״אתה ילד חכם״ נישקתי את מצחו ״אתה יודע את זה?״
הוא לא הגיב אבל הושיט לי עוד חלקים ״פאפי תבנה את הבית של הכבשה״.
עזרתי לו לבנות. הוא הניח את החיות בתאים שהוא הכין ואז מחא כפיים בהתלהבות.
״קאי, כל הכבוד״ החמאתי לו ״בנית יפה מאוד״.
״אפשר להשאיר את זה כאן תמיד?״ הוא שאל.
הבטתי שוב במתחם הענק שהוא בנה ואז נדתי בראשי בחיוך ״בטח. זה הופך את הסלון שלנו ליפה יותר״.
ידעתי שתוך יומיים הוא יפרק את זה ויבנה משהו חדש, אז לא היה לי אכפת מכך שזה ישאר בסלון.
״בוא נאסוף את החלקים שלא השתמשת בהם ונלך להכין ארוחת ערב״ אמרתי ״בסדר?״
״אני רוצה לעזור להכין״ הוא קפץ.
״אז קדימה״.
אספנו את חלקי הלגו הפזורים ואז פסענו יחד אל המטבח.
״תוציא לי 2 עגבניות ו2 מלפפונים מהמקרר״ אמרתי לקאי שהביט בי בהתרגשות.
״אבא גם בא?״ הוא שאל.
״אבא יחזור היום מאוחר״ אמרתי ברוך.
״אבל אני מתגעגע אליו״ הוא אמר בעצב.
״גם אני מתגעגע אליו״ הודיתי ״אבל לאבא יש כמה דברים לעשות בעבודה״.
״אני רוצה להישאר ער עד שהוא יבוא״ קאי נתלה על רגלי.
הרמתי אותו וחיבקתי אותו בחוזקה.
״הוא יבוא ממש מאוחר, לולי. אתה תיראה אותו מחר בבוקר, בסדר?״
״אני רוצה את אבא״ הוא התחיל לבכות והלב שלי נסדק.
גם אני לא ממש ראיתי את טאהיונג בארבעת הימים האחרונים.
הוא מגיע מאוחר ויוצא מהבית לפני שאני מספיק לקום.
רק אתמול התעוררתי לפניו אבל לא היה לי לב להעיר אותו אז נתתי לו להמשיך לישון.
הספקנו להחליף מילים בודדות לפני שהוא היה צריך לצאת שוב.
״גם אני רוצה את אבא״ לחשתי באוזנו ״גם אני מתגעגע״.
״אני רוצה לדבר איתו בטלפון״ קאי ביקש.
הססתי ״אני אתקשר אליו ואשאל אותו אם הוא פנוי לדבר, בסדר?״
קאי הנהן. חייגתי אל טאהיונג ומחיתי את דמעותיו של קאי באצבע רועדת.
״היי״ הוא ענה יחסית מהר.
״היי, טאה. אתה פנוי לדבר עכשיו?״
״מה קרה? אתה בסדר?״ הוא נבהל.
״אני בסדר״ מיהרתי להרגיע אותו ואז לחשתי אל הנייד על מנת שקאי לא ישמע ״קאי מתגעגע אליך מאוד. אתה חושב שאתה יכול לדבר איתו כמה דקות?״
״כן. בטח. הוא בסדר״?
״כן״ הרגעתי אותו שוב.
הנחתי את הטלפון על השולחן והפעלתי את הרמקול.
״קאי קאי״ קולו של טאהיונג נשמע במטבח ״מה שלומך?״
״אני רוצה אותך״ קאי טיפס על כסא ולקח את הטלפון לידיו.
״גם אני רוצה לראות אותך, מתוק. אני מתגעגע אליך מאוד אבל לצערי יש לי מלא עבודה״.
״אבל אתה לא בא הביתה בכלל״ קאי טען.
״אני בא. אני פשוט מגיע מאוחר מאוד אז אתה לא מספיק לראות אותי״ הרגשתי את הכאב בקולו של בן זוגי.
״אז תבוא עכשיו״.
״אני לא יכול, אהוב שלי. אבל אתה יודע מה? רק עוד יומיים מגיע סוף השבוע ואני אהיה איתך יום שלם, בסדר?״
זה לא ניחם את קאי.
״עכשיו!״ הוא התחיל לבכות.
רציתי לבכות גם אבל מיהרתי לסלק את הדמעות והושבתי את קאי על ברכיי.
״לולי, אבא מאוד רוצה לבוא אבל יש לו מלא דברים לעשות״. ליטפתי את שיערו.
קאי לא ענה אבל בכיו רק התחזק.
״קאי.....״ טאהיונג מלמל בחוסר אונים.
לקחתי את הטלפון מידיו של קאי והוצאתי ממצב רמקול.
״אני אסתדר איתו. אתה יכול לחזור לעבוד״.
״אני מרגיש הורה גרוע״ טאהיונג אמר בקול שבור.
״אתה לא. אתה הורה מדהים. אנחנו פשוט מתמודדים עם סיטואציה לא פשוטה.״
הוא נאנח ״אבל קאי לא צריך לסבול מזה״.
״אני אסתדר איתו. אני מבטיח״ אמרתי ״טאה.... אתה בסדר? אתה נשמע ממש מותש״.
״כן״ הוא נאנח שוב ״נדבר מאוחר יותר? אני צריך לחזור לעבוד״.
״כן. בטח״ מיהרתי לומר.
״ביי בינתיים״.
״ביי״.
ניתקתי את השיחה וחשקתי את שפתיי. טאהיונג נשמע כל כך מותש ולפחות 70 אחוז מזה זה בגללי.
התיישבתי חזרה לצד קאי והרמתי אותו לשבת על ברכיי.
״אתה רוצה שבשבת נלך יחד עם אבא לפארק?״
הוא הנהן מבעד לדמעות.
״אז אני צריך שתהיה ילד גדול ותעזור לי ולאבא, בסדר?״
הוא הנהן שוב.
נישקתי את מצחו והושבתי אותו חזרה שימשיך לאכול.
