נקודת מבט גונגקוק:
נכנסתי אל חדר השינה בשקט והתיישבתי על המיטה.
טאהיונג ישב לצד השולחן ודיבר בטלפון בזמן שמבטו היה נעוץ במסך המחשב.
פתחתי את הטלפון על אפליקציה רנדומלית וניסיתי להעסיק את עצמי עד שהוא יסיים לדבר בטלפון. אם להיות כנה, לא רציתי שהשיחה תסתיים. ידעתי שהוא מיד יתחיל שיחה חדשה. איתי. על הנושא שהכי שנאתי בעולם.
הוא הניח את הנייד לאחר כמה דקות והסתובב להביט בי.
״איך אתה מרגיש?״
״בסדר״ עניתי בשקט והחזרתי את מבטי אל מסך הטלפון.
שמעתי אותו נאנח ומתרומם מהכיסא על מנת להתיישב לצידי.
״אני הולך להכין ארוחת ערב״.
לא עניתי. נמאס לי לנהל איתו את אותה המריבה כל יום.
״יש משהו מיוחד שאתה רוצה לאכול?״
״שום דבר. טאהיונג״.
״אתה צריך לאכול ארוחת ערב.״
הרמתי אליו עיניים כעוסות ״אבל אני לא רוצה״.
מבט כאוב עלה על פניו ״אתה לא יכול להמשיך ככה. לא אכלת היום כלום״.
״ואתמול אכלתי 2 ארוחות.״
״זה לא נחשב. היום יום חדש. בכל יום צריך לאכול״.
משכתי בכתפיי.
״בבקשה תאכל״ קולו היה בקושי מעל ללחישה.
כאב לי שכואב לו. אבל בשלב הזה של ההפרעה, אפילו הוא לא יכל להוציא אותי מזה.
״אני לא יכול״ אמרתי בכנות ״אני לא מסוגל להתמודד עם זה כרגע , אני מצטער״.
״משהו קטן. בבקשה.״ הוא התחנן ״אתה ממשיך לרדת במשקל ו.... אני לא רוצה שיקרה לך משהו״.
״אני אלך לישןן״ אמרתי בשקט.
נכנסתי תחת השמיכה והנחתי את ראשי על הכרית. עוצם את עיניי.
״גונגקוק. אתה לא יכול להחליט שאתה מסיים את השיחה הזאת בזה שאתה הולך לישון״.
״זה בדיוק מה שאני עושה״.
״אתה לא אכלת היום״.
״אני יודע. אני מצטער״.
״אתה צריך לנסות, לפחות״.
״ניסיתי״.
״לא מספיק״.
״זה הכי הרבה שאני יכול״.
הוא נאנח.
״אני לא מסכים לזה. תקום לאכול, בבקשה״ קולו התרצן.
״תעזוב אותי ,טהיונג״.
״תקום לאכול״.
״אתה לא יכול להכריח אותי״.
בשלב הזה, פחדתי שהוא יתייאש ממני. ידעתי שאני צריך לקום ולאכול אבל לא ידעתי איך לעשות את זה.
פחדתי שהוא יתייאש.
פחדתי כל כך שהוא יתייאש.
הוא קם מהמיטה והלב שלי נפל.
שמעתי אותו יוצא מהחדר.
התיישבתי בשקט וניגבתי את הדמעות מפניי.
הוא נכנס לאחר דקה שוב עם צלחת בידו.
קפאתי.
״אני רואה שאתה ער״ הוא אמר.
בלעתי את רוקי בזמן שהוא הניח מולי את הצלחת.
״אני לא רוצה לאכול״ אמרתי.
״אין בעיה.״ הוא השיב.
הרמתי גבה.
הוא פתח את הטלפון והראה לי את הצג.
״אם לא תאכל, אני מתקשר למטפל שלך. הוא ידאג לזה שיזרזו תהליכים עם האישפוז שלך״.
״אתה לא יכול להכריח אותי להתאשפז״ החרדה זינקה שלב.
״אני לא. הרווחה כן״.
פערתי עיניים.
״אתה הורה לילד, אתה יודע. ילד מאומץ. המטפל שלך יכול לפנות לרווחה ולטעון שאתה לא כשיר כהורה״.
״אתה לא תעשה לי את זה״ לחשתי בכאב.
״אני לא רוצה״ קולו היה מלא בכאב גם כן ״אבל אתה לא משאיר לי ברירה. אתה ממשיך לפגוע בגוף שלך ובסוף, אם תרצה ואם לא, אתה לא תהיה כשיר כהורה״.
הדמעות עכשיו זלגו בלי שליטה.
אם הגעתי למצב שטאהיןנג מאיים עלי כדי שאני אוכל, אז הגזמתי.
״אל תתקשר אליו״ לחשתי.
״אז תאכל״.
״אני לא יכול״ התחננתי ״אני לא מסוגל״.
״אני יודע שזה קשה. אני יודע. אבל אתה חייב להכניס אוכל לגוף שלך. הגעת למשקל נמוך מאוד.״
״אני באמת לא מסוגל״ הבטתי בצלחת שלפניי. היו שם לפחות 300 קלוריות. איך אני מכניס את זה לגוף שלי?
״אתה רוצה לעלות לבית חולים? לקבל את זה דרך הוריד?״
״לא״ הצטמררתי.
״אז קדימה״.
הקול שלו היה כל כך קשוח.
הייתי צריך כרגע את טאהיונג הרך, האוהב, זה שמחזיק לי את היד בזמן שאני אוכל.
אבל ידעתי, בתוך תוכי, שלשנינו אין ברירה.
אני לא הייתי מסוגל לאכול, הוא ידע את זה. הוא יודע כמה ההפרעה החמירה, והוא יודע בדיוק כמו שאני יודע שנגמר הזמן של השוטר הטוב.
כשהבטתי בעיניו יכולתי לראות את הכאב מוחבא מאחוריי המבט הקשוח שהוא לבש על פניו.
יכולתי לראות כמה הוא לא אוהב את העובדה שהוא בעיקרון גורם לי לאכול על ידי איומים.
״אתה יכול להחזיק לי את היד?״ לחשתי.
מבטו התרכך מעט והוא לקח את ידי בידו.
סיימתי את הצלחת. לא העזתי להביט בעיניו בזמן שאכלתי אבל כשסיימתי הוא הרים את מבטי אליי בעזרת אצבעו.
״אני גאה בך. אני יודע כמה זה היה קשה״.
״תודה שאכפת לך״ אמרתי בשקט.
הוא שלח אליי חיוך קטן והתרומם מהמיטה, לוקח את הצלחת איתו ויוצא מהחדר.
נשכבתי חזרה במיטה והתעטפתי בשמיכה היטב.
כעבור כמה דקות שמעתי את צעדיו של טאהיונג מתקרבים אליי.
הוא נישק את מצחי ולחש לי לילה טוב לפני שכיבה את האור ויצא מהחדר שוב.
עצמתי את עיניי וניסיתי להירדם.
מתפלל בלי קול שמחר יהיה יום טוב יותר.
