נקודת מבט גונגקוק:
ימי ראשון הם האהובים עליי.
נשארים במיטה עד מאוחר, מכינים ארוחת בוקר טעימה ומושקעת, נפגשים עם חברים ומקדישים זמן למשפחה.
את היום הזה תכננתי להעביר בדיוק אותו הדבר, אבל קאי תכנן לנו משהו אחר.
טאהיונג עדיין ישן כשהתעוררתי. השעון הצביע על השעה 6:47 בבוקר.
לא הייתי בטוח מה העיר אותי אבל אז קול בכי נשמע ונאנחתי לעצמי.
קאי שכב במיטה שלו ובכה.
״קאי קאי?״ שפשפתי את עיניי בעייפות ״למה אתה בוכה?״
״אני עצוב״.
״כן?״ לא יכולתי לעצור את החיוך שעלה על פניי, הילד הזה חמוד מידיי.
״למה אתה עצוב?״ ניגבתי את הדמעות מפניי והושבתי אותו על ברכיי.
״לא יודע״ הוא התכרבל בחיקי ונשקתי לשיערו.
״רוצה ארוחת בוקר? אתה רעב?״ שאלתי וליטפתי את גבו ברוך.
״כן !״ הוא זינק מידיי ״אפשר פנקייקים?״
בלעתי את רוקי.
שלא תבינו לא נכון, אני רוב הזמן בסדר, אם זה להיכנס למטבח ולהכין למשפחה שלי ארוחות , קינוחים וכל דבר.
אבל פנקייקים.....
בעצם כל דבר שגורם לי למחשבות יתר.
אני יודע שאני לא אהיה מסוגל לאכול אותם וזה גורם לי לחשוב בלי סוף על תחליף לארוחה ונגמר בזה שאני לא אוכל כלום.
בדרך כלל טאהיונג מטפל בזה.
הוא מכין פנקייקים לקאי כשהוא מבקש. אבל עכשיו הוא ישן, מה שאומר שאני צריך לטפל בזה לבד.
״בטח״ ליטפתי את ראשו.
״תחכה לי על הספה, בסדר? אני אשים לך תוכנית מצויירת״.
אחרי שווידאתי שקאי רגוע בסלון ניגשתי למטבח להכין את הפנקייקים.
ציוותי על המוח שלי לשתוק והתחלתי בהכנה.
זה לא לקח הרבה זמן ועד מהרה היה ריח נעים בבית.
קאי מיהר למטבח בקריאות שמחה כשקראתי לו והתיישב לצד השולחן.
צפיתי בו אוכל וחייכתי בשקט.
״אתה לא אוכל גם, פאפי?״ הוא שאל בפה עמוס פנקייקים.
״אני לא רעב עכשיו״ חייכתי אליו.
״חבל, זה ממש טעים״.
ליטפתי את ראשו ״אני שמח לשמוע, קטנצ'יק״.
הרגשתי לפתע יד עוברת על כתפי.
״אבא!״ קאי קרא ״בוא לאכול איתי פנקייקים״.
שמעתי את צחוקו של טאהיונג מעל ראשי ״עוד מעט, קאי קאי, אני אכין קפה״.
הסתובבתי להביט בו והוא הביט בי במבט שלא ממש הצלחתי לפענח. למרות שאני מכיר כל פרצוף אפשרי שלו.
הוא התכופף ונשק לשפתיי, ידו עדיין מונחת עם כתפי.
״בוקר טוב״ הוא חייך ואז הקיף את השולחן ונשק לראשו של קאי.
הבטתי בו בזמן שפסע אל מכונת הקפה.
״רוצה גם, בייב?״ הוא שאל.
״לא, תודה״ התרוממתי מהכסא ״אני אלך להתארגן ואשתה אחר כך״.
עליתי חזרה אל הקומה למעלה לצחצח שיניים ולשטוף פנים.
החלפתי את בגדי הפיגמה לבגדי בית קלילים וירדתי חזרה אל המטבח.
טאהיונג ישב שם, כוס קפה בידו והטלפון שלו פתוח על אתר חדשות כל שהוא.
הוא הרים אליי את ראשו.
״ישנת טוב?״ הוא שאל ״מאיזה שעה אתה ער?״
״בערך משבע״ הכנתי לי כוס קפה והתיישבתי מולו ״קאי התעורר בבכי״.
ראיתי את הסימן שאלה בעיניו אבל החלטתי להתעלם מכך. ידעתי מה הוא רוצה לשאול אבל לא התחשק לי לפתוח את זה עכשיו, במיוחד לא ביום החופש שלנו.
הוא דווקא החליט כן לפתוח את זה.
״למה לא הערת אותי? יכולתי להכין את ארוחת הבוקר״.
משכתי בכתפיי ״זה בסדר. אני צריך להתמודד גם עם דברים״.
הוא תפס את ידי ״אתה מתמודד כל הזמן. אם יש משהו שקשה לך בו אני רוצה להיות שם בשבילך ולעזור בו״.
הבטתי בעיניו ״טאהיונג, אני בסדר, באמת. אפשר בבקשה שהיום הזה יהיה נחמד?״
הוא הנהן ״בטח״.
לקחתי לגימה מהקפה שלי.
״רוצה שאכין לך משהו לאכול?״ הוא שאל בזהירות.
״אני בסדר״ אמרתי. חייכתי אליו כדי שיראה שאני כנה. באמת הרגשתי בסדר. הרגשתי בסדר גמור. רק לא התחשק לי לדבר עכשיו ממש על אוכל.
״טוב״ הוא קם והניח את הכוס הריקה בכיור.
הבטתי בו כשהוא לקח פנקייק אחד אל הצלחת ושפך סירופ שוקולד מלמעלה.
״וואו״ הוא אמר ״זהו. רשמית, התפקיד עובר אלייך״.
צחקתי.
״זה באמת כזה טעים?״
״יותר משלי זה בטוח״ הוא לקח אחד נוסף ותלש ממנו חתיכה ״תטעם״.
הבטתי בחתיכה בהיסוס לפני שלקחתי אותה מידיו והכנסתי לפה.
״זה באמת טעים״ הודיתי.
לקחתי פנקייק מהערימה אל הצלחת שלי. אחרי כמה חתיכות שלקחתי הרמתי את מבטי לטאהיונג.
״מה?״
״כלום. אני אוהב אותך״.
הסמקתי.
״אני מרגיש שאני מאפשר לעצמי יותר מידי בזמן האחרון״ הודיתי, לאחר שאכלתי את הפנקייק בשלימותו וסיימתי גם את החצי של טאהיונג.
״למה אתה מתכוון?״
״פעם הרשיתי לעצמי לעיתים רחוקות לאכול מאכלים כאלה, אבל זאת הפעם השניה השבוע שאני אוכל אוכל שמפחיד אותי״.
״כשאתה אוכל אותו אתה מרגיש בסדר?״ הוא שאל בקול רך.
״באופן מוזר כן״ הודיתי ״אני לא יודע מתי התחלתי לשנות תפיסה לגבי זה אבל זה כבר לא כל כך מפחיד״.
הוא חייך חיוך רחב וקם מהכיסא, מושך אותי לעמידה ומשם לחיבוק מוחץ בין זרועותיו.
״אני כל כך כל כך גאה בך״ הוא אמר והמטיר נשיקות על פניי ״אני כל כך פאקינג גאה בך״.
״תשתוק״ קברתי את פניי מהמבוכה בכתפו ״זה לא ביג דיל״.
״זה מאוד ביג דיל״ הוא ניתק אותי ממנו מעט כדי שיוכל להביט בעיניי ״ואני ממש ממש גאה בך״.
הבטתי בו, סמוק.
שפתיו פגשו את שלי לנשיקה עמוקה.
״אז מה אתה אומר?״ הוא לחש אל תוך שפתיי ״נחגוג את זה בפיצה במסעדה?״
״אל תגזים״ צחקתי והנחתי את ראשי על כתפו שוב, נותן לידיו לעטוף אותי בחוזקה.
דקות ארוכות עמדנו ככה, טאהיונג נשען על השיש ואני צמוד אליו, ידיו סביב מותניי וראשי על כתפו.
״מה אתה רוצה לעשות היום?״ הוא שאל אותי.
התנתקתי ממנו והבטתי בו ״אפשר ללכת לפארק עם קאי״ הצעתי ״לא היינו שם הרבה זמן״.
״כן רעיון, אפשר לנסוע לשם עוד שעתיים בערך ואז נעשה פיקניק בדשא״ הוא אמר.
״קאי יתלהב״ הסכמתי.
טאהיונג משך אותי לזרועותיו שוב. הבטתי בעיניו לפני שקירבתי את פניי לשלו. שפתינו נפגשו לנשיקה איטית שהפכה לאט לאט לעמוקה הרבה יותר.
ידיו של טאהיונג חלחלו מתחת לחולצתי בזמן שהוא הצמיד אותי אליו יותר. אם קאי היה ישן, מן הסתם היינו רצים עכשיו לחדר.
רציתי אותו מאוד.
אבל קאי ישב בסלון ולא היה שום סיכוי שנצליח לעשות את זה היום.
״אני חושב שנצטרך להתאפק עד הערב״ אמרתי.
טאהיונג ירד לנשק את צווארי באיטיות משגעת, גורם לי לרצות לזרוק את גופי עליו ולהתעלם מההשלכות.
״טאה.... אנחנו ממש חייבים להפסיק״.
״בסדר״ הוא רטן.
נשקתי לשפתיו בקלילות ״אבל נמשיך בערב״ לחשתי בין נשיקה לנשיקה.
