Tea & Cookie | Vkook

פרק ארבעים ושש

●  •  ●  •  ●

-נ.מ טאה-
ישבנו כולנו, מצטופפים כמו סרדינים ברכב הקטן יחסית של ג’ימין.
נאמג’ון ענה לכולם על שאלות שהם שאלו.
המוח שלי היה ריק ממחשבות. היד שלי החזיקה חזק ביד של קוקי וקיוויתי לקבל קצת אומץ ממנו.
את רוב הנסיעה כבר עברנו, והיינו ממש קרובים כבר למקום. הרגשתי את הלחץ וההתרגשות גואים בי. במילים התוכנית הייתה נשמעת אולי הרבה יותר פשוטה, אבל בפועל, זה הולך להיות מסובך בהחלט. צריך לשמור על עירנות ותזמון מדויק. אני מקווה שיש לי את שני אלה.
”הגענו” קולו הצפצפני בדרך כלל של ג’ימין היה עכשו עמוק ורציני מתמיד. ראיתי את יונגי מסתכל עליו בעיניים מופתעות.
כרגע יוצאים רק שני אנשים מהרכב. לקחתי נשימה עמוקה ומצאתי את עצמי בחוץ, ברחוב זר, מחכה לפרטנר שלי ובעיקר לסוף התוכנית הזאת.
אני לא רוצה שיקרה שום דבר רע לקוקי. אני חושב שזה דיי ברור בסך הכל.
קוקי יצא מיד אחריי והרכב המשיך בדרכו לכיוון הנקודה הבאה שסוכמה.
”שנצא?” שאל קוקי והושיט את ידו.
”יצאנו” עניתי ושילבתי את אצבעותיי באצבעותיו, שואב ממנו ביטחון.
התחלנו ללכת ישר, יודעים בערך איפה האנשים האלה נמצאים אך לא מתקרבים לשם.
”בא נשב בבית קפה ונעשה הרבה רעש” הציע לי קוקי. הסכמתי.
לא רחוק מאיתנו עמדה פינת קפה קטנה עם מוכר אחד ושני שולחנות לסועדים.
התקרבנו לשם וקוקי החל לדבר עם המוכר, משתדל להדגיש כל משפט אך גם שיראה נורמלי.
”כן, טאה, מה אתה רוצה להזמין? תבחר מה שבא לך, היום זה הבילוי שלנו” הוא אמר חד וברור.
ראיתי איך נערה צעירה שעברה ברחוב הביטה עלינו בעיניים, הייתי אומר, מקנאות.
טוב ברור שיש במה לקנא, מי לא רוצה את ג’ונגקוק החתיך לעצמו, ומכל הנשים והאנשים בעולם דווקא אני זכיתי בו, וזה לא הכל, אנחנו עוד מבלים.
קיבלנו את מה שרצינו והתיישבנו לנו באחת משני השולחנות.
”אההה טאה, איזה איזור נחמד זה, אני לא מאמין שאף פעם לא ביקרנו בו לפני כן” קוקי אמר בטון אחד מעל הרגיל.
”כן, נחמד פה” עניתי לו באותו טון, נהנה לרגע מהמשחק הזה.
אבל רק לרגע אחד.
ברגע הבא היה נדמה לי שזיהיתי תנועה מאחורי כתיפו של קוקי.
זה המשחק האמיתי.
רמזתי לקוקי בעזרת העיניים שימשיך לתפוס תשומת לב, שהדגים בדרך לפיתיון. הוא סימן לי בידו שקלט את הרמז והמשכנו בהצגה.
”טאה! התלכלכת!” הוא הרים פתאום את קולו בצורה משכנעת ונעמד במקומו, עושה את עצמו בודק את חולצתי.
”זה רק בגלל שאתה ממש לא זהיר” הוא נזף בי, כמובן, בקולי קולות.
היה נדמה לי שראיתי את התנועה החשודה הזו שוב.
קוקי סימן לי עם העיניים להביט ימינה, ואני פזלתי מעט, תופס בשדה ראייתי שלושה אנשים שמסתתרים, כל אחד במקום שונה, ומציצים על מקום מושבינו.
הרגשתי את הלחץ, הכאב בטן המעצבן הזה, כמו לפני מבחן בגרות חשוב.
”קוקי, כואבת לי הבטן...” אמרתי בלחש, מנסה להעביר לקוקי את הרמז שמדובר באזעקת אמת.
הוא הבין והתיישב, שולף מכיס מכנסיו קופסא קטנה עם כדורים צבעוניים ומורה לי לבלוע אחד, מבט מעודד בעיניו, מבט של ’זה-תיכף-נגמר’.
לקחתי את הכדור מהר וחזרתי לתפקידי במשחק.
”אני רוצה ללכת לקנות חולצה חדשה...” אמרתי בטון שהשתמשנו בו עד כה.
”לא, טאה, אני לא קונה לך חולצה עכשו! קוקי רק חיפש סיבות להרים את הקול, והאמת, הוא היה טוב בזה.
קמתי ממושבי והתחלתי ללכת, ’גורר’ כביכול את קוקי אחריי.
”נו, בא כבר!” אמרתי והסתובבתי אליו, אבל עשיתי את זה רק כדי לקבל הערכת מצב של כמה אנשים הולכים אחרינו כרגע.
מההצצה החטופה הזו זיהיתי לפחות חמישה.
עשיתי לקוקי ’חמש’ עם היד, והסתובבתי חזרה.
המשכנו ללכת ככה, ברשלנות, מתפללים שהסיוט הזה יגמר כבר.
מסתבר שמישהו שמע לתפילה שלי.
כנראה קוקי זיהה שהתקבצו מאחורינו כל החשודים, כי הוא עשה לי את הסימן המוסכם (למי שתהה, ’וי’ עם היד) ואני הנהנתי.
ספרתי עד שלוש בלב, ובתיאום מדויק עם קוקי פתחתי בריצה מהירה לכיוון הנקודה הבאה.
”אחריהם!” שמעתי קריאה עמומה מאחורינו.
זה הצליח.
אני וקוקי רצנו מהר מאוד, כמו שהיינו רגילים לרוץ, אז, באימונים שלנו עם הוסוק ויונגי, מתקדמים בקצב משביע רצון לכיוון נקודת המפגש הבאה, בה היו אמורים לחכות ג’ין ונאמג’ון.
אבל אז קרה משהו לא צפוי.
קלטתי שלרגע אני רץ לבד.
הסתכלתי ימינה ושמאלה, ואז לאחור.
ורק אז הבנתי שקוקי נפל.
עצרתי באחת, נזהר לא לעוף, ומיד עשיתי פרסה.
שום דבר לא חשוב לי כמוהו. אני לא יכול לתת לו להיתפס.
הגעתי ממש עד אליו וראיתי אותו אוחז ברגלו, הבעה כאובה על פניו.
אפילו לא שאלתי אם הוא מסוגל ללכת, או אם הוא מרגיש טוב, או איך הוא נפל. אין זמן, יש אנשים במרחק כמה מטרים מאיתנו שרוצים לתפוס אותנו. אמנם פתחנו פער משמעותי, אך הוא מצטמצם עם כל רגע של התמהמהות.
בלי לחשוב פעמיים, תפסתי אותו, העמסתי אותו על גבי ורצתי איתו משם, מנסה לפתוח את הפער שוב.
כבר יכולתי לשמוע את קול רגליהם המתקרבות של הרודפים.
רק עוד קצת, טאה, הנקודה לא רחוקה מכאן. אסור שהם יתיאשו ממך, ואסור שיתפסו אותך. רק שתרוצו כמו חתול ועכבר.
”טאה, מה-”
”ששש, קוקי, אין זמן. תצעק.”
”מה?!”
”אמרתי תצעק, תצעק שכואב לך” הסברתי לו, מתנשם ומתנשף עקב הריצה הטרופה.
”למ- אההה...” נראה שהוא הבין סוף סוף.
”אחחחח! הרגל!” הוא זיכה אותי בחתיכת גניחת כאב.
”זה מספיק” אמרתי לו, הכי ברור שיכולתי תוך כדי תנועה.
זה קשה, לרוץ מהר עם בן אדם על הגב.
שמעתי אותם ממש, אני חייב להגביר קצב.
רק עוד קצת, טאהיונג. רק עוד קצת...