Tea & Cookie | Vkook

פרק שני

רגע לפני שאתם מתחילים לקרוא, אני חייבת שתדעו כמה הסתבכתי עם הכתיבה של החלק הזה. אז בבקשה, להעריך. (סתם, אתם לא חייבים, למרות שאני אישית מעדיפה שכן. תעשו כאילו לא אמרתי את זה. קריאה מהנה!)

-נ.מ ג'ונגקוק-
הבית שלי נמצא לא רחוק מבית הספר, כך שאני לא מהמפונקים (כמו כותבת שורות אלו, למשל) שנוסעים הלוך וחזור לבית הספר עם ההורים. אבל מצד שני, אני גם לא מהמסכנים (כמו מ', למשל.... אם אתם לא יודעים מי זה - אתם דילגתם על החלק הראשון. עכשו לחזור לקרוא!) שמיטלטלים בדרכים במאה אוטובוסים.
אני פשוט הולך ברגל.
חשבתי וחשבתי וחשבתי כל הדרך-כי זה כל מה שהיה לי לעשות (מה, אתם שואלים? לא משהו מיוחד. למה זברה מתחפשת למעבר חציה, למשל.)
עליתי בשקט הביתה, וכשנכנסתי (כמובן אחרי שתליתי את התיק והורדתי נעליים. אני אמנם לא הטישו הכי רך בקלמר, אבל יש לי גבולות) פניתי ישר למטבח.
"ואווווו" נפלט לי מהפה. טונות של אוכל, לפחות לשבוע, המתין שם. הצצה זריזה לחדר השינה של אימי הבהיר לי שהיא ישנה כרגע.
התיישבתי לסעוד את ליבי במאכלים הטעימים שהכינה.
ראמיון ואורז מאודה וקימבאפ, ביצים מבושלות, ולקינוח-
בקבוק בננה מילק שאמא שלי קנתה במיוחד בשבילי עמד במקרר.
השתדלתי לאכול מספיק כדי שאשבע, אך גם שישאר לאחותי. זו הייתה משימה קשה, אבל אני חושב שעמדתי בה דיי בהצלחה.
מה גם שברגע שבאל אחותי נכנסה הביתה (באל בקמץ! לא בל, כמו הגברת בצהוב הזאת מהיפה והחיה. היא לא פעמון. באל, כמו בלון.)-היא בכלל לא הסתכלה על האוכל.
במקום זה היא הסתכלה עליי בפרצוף אדום כמו עגבניה והייתה נראית כועסת נורא. לא העזתי לשאול מה קרה, וטריקת דלת מחרישת אזניים הגיעה מכיוון חדרה של באל.
"בואי, למה שלא תפרקי את הבית וזהו" אמרתי לעצמי בלחש.
שניה לאחר מכן, דפיקות נשמעו על הדלת. ניגשתי לפתוח.
ג'ימין עמד שם. אבל לא רק הוא. כלומר, רק ג'ימין, זה כן. אבל הוא היה עם כזה חיוך ענק שהוא היה נראה לי כבר מישהו בפני עצמו.
"מה-" ניסיתי לשאול אבל ג'ימין לא חיכה לשאלות שלי. הוא פשוט משך אותי החוצה וסגר את הדלת
"אתה-לא-מבין-מה-קרה-פה-עכשו" אמר מאוד מאוד מהר.
דבר ראשון, הייתי מבין אם היית מדבר יותר לאט.
דבר שני, למה שאבין משהו שאני בכלל לא יודע עדיין?
רציתי להגיד את זה בדיוק, אבל ג'ימין פשוט תפס לי בשרוול והוריד אותי למטה, לגינה שהייתה ממש מתחת לבית שלי.
"תסתכל שניה בטלפון שלך, מנותק אחד" נזף בי ג'ימין. הוצאתי את הנייד מכיס המכנס.
שלוש שיחות שלא נענו ועשרים ושתיים הודעות חיכו לי שם. כולם מג'ימין.
"תגיד, החלקת על בננה?! אני רק הגעתי הביתה! מה אתה כבר לחוץ לחפש אותי??" אמרתי תוך שאני מעביר את הטלפון ממצב שקט לרטט.
"והנה בא הבנאדם ומספר לי שאני החלקתי על בננה." אמר ג'ימין בדרמטיות.
"טוב נו, מר לחץ בע"מ. מה קרה?" עברתי למצב הקשבה.
"אני בסך הכל קיימתי את מה שהבטחתי- הייתי בדרך אליך הביתה. נו, סיכמנו רגע לפני שיצאנו מהכיתה-" "כן כן, זוכר. תתקדם". גי'מין הזה כל כך מעופף לפעמים.
"-אז בקיצור," הוא המשיך בדיוק מאיפה שעצרתי אותו, "כשכבר הייתי בתחילת הרחוב, ראיתי את באל בקצה השני."
ברגע זה התפללתי שהאדמה תבלע אותי.
"עשיתי לה שלום, והיא נראה לי הייתה מובכת, אז היא פשוט רצה לתוך הבניין.
נכנסתי מיד אחריה וראיתי שהיא מחכה ליד המעלית. אבל המעלית התעכבה מלא זמן, שבאל פשוט ירדה מזה והחלה לעלות במדריגות".
רק לי המשפט 'ירדה מזה והחלה לעלות' נשמע כמו בדיחה לא מוצלחת? ג'ימין, אל תנסה להיות לי ציני עכשו.
"עד הלובי שמעתי אותה מתעצבנת עליך. 'מה הוא שוב מביא את החבר הזה שלו?' ככה היא אמרה."
"ג'ימין, אוי ג'ימין, אתה כזה תמים. כמו אפרוח. שמעולם לא בקע מהביצה.
תגיד, למה לא עשו מהביצה הזו חביתה? לפחות היה יוצא ממנה משו מועיל" אמרתי בחולמניות כזו של מגיד עתידות, ושמתי לב שלקח לו כמה שניות להבין מה אמרתי.
כשהוא הבין סופסוף, כבר ברחתי ממנו. הוא כמובן, החל לרוץ אחריי. תגיד, אתה דפוק? אנחנו כבר יודעים מה הסיכוי שתתפוס אותי.
"אני אומר לך!" צעק ג'ימין מאחוריי. "אני חותם לך שבאל דלוקה עליי". טוב, חייב להודות שזה עבד לו. בן רגע עצרתי והסתובבתי. עצרתי בכזו פתאומיות, שג'ימין לא שם לב ונתקע בי.
"הפעם אני אסלח לך" אמרתי כמו איזה מלך שנותן חנינה לעבד פשוט שעשה טעות.
"על מה? על המכה או-" "על מה שהיה לפני כן, לכל הרוחות איתך. על המכה עוד תשלם". וואו, אנחנו החברים הכי מוזרים עלי אדמות.
כשכבר חזרנו לשבת, פתאום תקף אותי צורך עז ללכת לשירותים. כנראה שתיתי יותר מידי בננה מילק.
"טוב, ג'ימינה. אני אסגור איתך חשבון פעם הבאה. אני הולך שניה להתפנות."
ג'ימין הנהן ואני הלכתי משם.
התלבטתי אם לעלות עכשו הביתה או לחפש מחבוא קרוב.
לא הספקתי להחליט לפני שראיתי שחור.