Tea & Cookie | Vkook

פרק עשרים ותשע

שלוש שנים מאוחר יותר
הבית של ג'ונגקוק
-נ.מ ג'ונגקוק-
תמיד אומרים שהזמן עובר מהר כשנהנים. אני חושב שזה נכון, כי הזמן הזה עבר נורא לאט מרוב סבל וגעגוע.
הגעתי הביתה. כן, מה ששמעתם. (או יותר נכון קראתם, זה לא באמת משנה...). במשטרה הבינו שאני באמת הילד הנעדר ולא איזה פושע שקשור איכשהו לפאבוג'י, מה גם שבחקירה שלו הוא הודה בכל מעשיו, לרבות חטיפת ילדים יתומים וגיוסם לשרותיו. כמו שהוא עשה ליונגי, הוסוק וטאה.
פאבוג'י עצמו כרגע מאחורי סורג ובריח. אני ממש מקווה שלהרבה זמן.
ישבתי בסלון והחזקתי בידי (יד ימין, שבינתיים הספקתי לקעקע מהכתף ועד לסוף האצבע האמצעית - אני כבר לא ילד בן שמונה עשרה) עיתון ישן, בן שלוש, שבעמוד הראשון שלו נכתבה הכתבה על הימצאי ולכידת ה'פושע המסוכן ביותר בעיר ובמדינה בכלל'.
"אפשר לנשום לרווחה - האיש הזה מפיל את חיתתו כבר שנים על אותם חסרי מזל שהתעסקו איתו. ובאופן לא מפתיע, הייתה לו גם יד בכל הנוגע לפרשת הילד הנעדר" - כך התחילה הכתבה.
בהמשך היה כתוב הכל, מפי השוטר שמצא אותי, על המרדף, הנמלטים ואנוכי.
קראתי אותו בפעם המי יודע כמה. שמרתי עליו מכל משמר, כי בנוסף לכתבה ולתצלומים מאותו יום (מה חשבתם, שאת התחנה לא הציפו עשרות צלמים ועיתונאים שבאו לסקר את הרגע?) היו גם כמה תמונות קטנות, כמעט בלתי נראות של שלוש דמויות שלא ראיתי כבר הרבה זמן.
המשטרה נידבה לעיתון את תמונותיהם של יונגי, הוסוק וטאה, כולן או מטושטשות או לא ברורות, ותחתיהן נכתב "מבוקשים! אם נתקלתם באחד מאלו, נא לדווח בהקדם." אבל אל דאגה, זה כבר פג תוקף.
התבוננתי מקרוב יותר על התצלום הקטנטן של טאה. זה צולם במצלמת אבטחה, והוא היה שם באמצע ריצה מהירה, כנראה בריחה מאיזה אדם שעלה עליו. השיער שלו עף לאחור, ופניו היו נראות מודאגות, אם לשפוט לפי גבותיו המכווצות ופיו הקמוץ.
אני היחיד שהיה מסוגל להבחין בפרטים הקטנים האלה, כיוון שאין אדם שראה אותו מקרוב כל כך יותר ממני.
אז, בימים הראשונים לאחר שובי, הם עוד היו מבוקשים, אך היום כבר לא. אחרי מאמצים והסברים רבים ממני, על כך שהם אלה שדאגו להסגיר את פאבוג'י, שאני הייתי נוכח שם, שהם נחטפו נגד רצונם - אפילו פאבוג'י הודה בזה - המשטרה נעתרה לבקשתי לבקש חנינה עבורם. החנינה הגיעה והם לא היו מבוקשים יותר.
עברו כמעט חודשיים לפני שהצלחתי ליצור איתם קשר מחדש. הם ברחו כל כך מהר וכל כך רחוק שלא יכולתי למצוא אותם במשך תקופה כל כך ארוכה.
זה היה כבר חופש, סיימתי כבר את בית הספר התיכון והיה לי פנאי לנסוע ולראות אותם, את החברים שלי, ואת טאה שלי.
זה היה חודש קסום.
ג'ימין נסע איתי, ומיד הוא הפך לחבר הכי טוב של כולם שם, ובעיקר של טאה. אני נשבע לכם, הם נשמות תאומות.
בילינו ביחד, טיילנו, העברנו את הזמן.
חיזקתי את הקשר שלי עם טאה.
הפכנו לזוג רשמי. הרחק מעיני החברה המוכרת, היכן שאיש לא הכיר אותנו, הרגשנו חופשיים.
שם היה הלילה הראשון שלי איתו. הלילה הראשון שלנו ביחד. ואחריו הגיעו עוד הרבה.
חשבתי עליו, על הגוף שלו, על הנשיקות שלו, על ה.. הכל שלו.
אבל עכשו אני בבית, מחזיק רק את גזיר העיתון הזה וכל מה שאני יכול לעשות זה להתגעגע אליו. החופשה הזו נגמרה מזמן ואני לא יכולתי לחזור לטאה שלי יותר.

דפיקות קלות נשמעו בדלת וקמתי ממקומי כדי לפתוח. ניחשתי מיד מיהו הדופק.
"היי, ג'ימין..." הפטרתי באנחה וחזרתי למקום מושבי על הספה.
"היי, קוק, אתה נראה נורא ואיום, מה זה הפרצוף אבונפחא הזה?!"
גם כן, ג'ימין הזה, אי אפשר אף פעם להיות בדיכאון לידו.
"איך היה בעבודה?" שיניתי נושא במהירות.
"אההה... אל תשאל... כמעט נקעתי קרסול אבל הקולגה שלי הציל אותי ברגע האחרון, ואתה לא תאמין מי בא לבקר היום..."
ג'ימין היה בחור מוכשר ונחשב יפה. הוא לא המשיך לקולג' או לאוניברסיטה כמו רוב ילדי השכבה שלנו, אלא הלך לעבוד בתור רקדן משנה של איזו להקה מפורסמת, ודוגמן של חברה קטנה. אפילו שהעבודה הזו הייתה רק הדרך לדבר האמיתי, המשכורת עליה הייתה יפה ולג'ימין כבר הייתה דירה משלו ורכב. הוא צבע את השיער שלו כמעט כל חודש. עכשו הוא היה בצבע וורדרד.
"יונגי!"
התעוררתי מהמחשבות.
"יונגי? מה הקשר? מה איתו?"
"אתה הקשבת לי בכלל?"
"כ-כן, בטח... אמרת שכמעט נקעת את הקרסול ו-"
"לא נו, לא זה. אמרתי שיונגי הגיע לבקר היום. אתה לא תאמין במה הוא עובד!"
לא שמרתי על קשר כל כך עם יונגי והוסוק, כי ידעתי שאם אעשה כך אצטרך גם לחדש את הקשר שלי עם טאה. ואת זה לא יכולתי לעשות.
"במה הוא עובד?" שאלתי בלי חשק.
"בחיי, אני לא מאמין עליך, ג'ונגקוק. הם חברים שלך, ואתה אפילו לא יודע את זה. אז נכון שזו פעם ראשונה שאני רואה אותו מאז החופשה, אבל אתה לא יכול להתעלם ככה!" הוא אמר בטון נעלב.
"ג'ימין, אתה יודע בדיוק למה אני עושה את זה, אז מה העניין לשגע אותי יותר?" אמרתי בעייפות וקמתי מהספה כדי להחזיר את העיתון לחדרי.
"אבל יונגי הוא לא טאה!"
"הוא קרוב לטאה. ומה יש לך ממנו, אתה לא מפסיק לחפור עליו. חבל שראית אותו."
"אוף איתך. בכל מקרה, אני לא סתם אומר לך במה יונגי עובד, אני חושב שהוא יכול לעזור לך, אני לא עד כדי כך טיפש ונודניק שסתם משגע לכולם את השכל. יש לי מטרות." הקול של ג'ימין צעק אליי מהסלון בזמן שהייתי במסדרון.
הגעתי לסלון והסתכלתי עליו במבט לא מאמין. איזה חוסר מודעות.
"טוב, נו, נכנעתי. לכל הרוחות. במה יונגי עובד?"
"הוא עובד בתור עוזר של איזה מתווך. אבל תשמע לי, למתווך ההוא יש הצעות שחבל להפסיד! בביקור של יונגי היום הוא סיפר לי שיש לו דירה בקצה השני של העיר, מטופחת, עם שותף, מחיר בדיחה, וגם צמוד לשם אתה יכול למצוא עבודה. אני אומר לך, זה דיל שאסור לפספס!" אמר ג'ימין בעיניים נוצצות ובפאתוס אופייני.
"תגיד לי, אתה השתגעת יא חתיכת דרדס?! אתה יודע כמה יהיה קשה לי לעבור דירה עכשו, וזה לא תנאי הסתגלות. באמת, שכחת ברגע אחד הכל? איך קוראים לך אתה זוכר?..." אמרתי בחצי יאוש וחצי נזיפה.
"דבר ראשון, כן, אני זוכר איך קוראים לי, ותודה ששאלת. שנית, אני שמח לראות שקצת חזרת לעצמך, כבר הרבה זמן לא שמעתי ממך את המחמאות הרגילות. ושלישית, כן, אני יודע כמה זה יהיה קשה - אבל אל תדאג. אני יכול לעזור לך בתור מומחה בתחום. וחוץ מזה, שנינו יודעים שלשבת כל היום בבית של אמא שלך ולשקוע בדכאון מוחלט זה לא בריא, אפילו השרירים שפיתחת בזמן הזה שלא היית כאן כבר חצי רפויים. אתה חייב להתחיל לחיות כמו בן אדם, או שאני לא רוצה לתאר לעצמי מה יקרה לך בסוף" ענה ג'ימין במהירות, ואני חייב להודות שגם דיי בחכמה.
באמת, מה יוצא לי מזה שאני כל היום יושב בבית כמו גולם? שום דבר. אני רק חושב על טאה וזה גורם לי להרגיש אפילו רע יותר.
ג'ימין צודק, לשם שינוי. אני חייב להתחיל להזיז את עצמי, לשכוח מהעבר ולהתקדם הלאה.
"יודע מה? אני חושב שאני אקשיב לך הפעם, אבל בשלושה תנאים. הראשון - תקיים את ההבטחה שלך ותעזור לי עם בעיית המעבר, השני - שאתה עכשו לוקח אותי ברכב שלך לאן שהוא, לא יודע, נצא קצת, גם ככה תיכף אמא שלי חוזרת... והשלישי - שאתה לא משגע אותי בביקורים כל היום!"
"סגור!" ג'ימין קרא והושיט את ידו ללחיצה.
"בא נלך לאכול גלידה..." הוא אמר בחולמניות. הנהנתי בשקט ויצאנו מהבית.
כשישבנו ברכב של ג'ימין ונסענו, חשבתי על העובדה שלפני קצת יותר משלוש שנים עוד חשבתי שיתכן ואבלה את חיי בתור פושע נרדף, שממלא משימות מלוכלכות עבור בוס מרושע. לא חלמתי שככה זה יגמר, ועוד בכזו מהירות.
טוב, אם טאה לא היה מופיע במקום ההוא, איפה שפאבוג'י העניש אותי, אני חושש שזה לא היה נגמר לעולם...
לפעמים אני תוהה ביני לבין עצמי, אם זו הייתה בחירה חכמה לחזור הביתה עם המשטרה. מצד אחד, התגעגעתי הביתה ודאגתי לאימי ואחותי, ומשפחה זה חשוב יותר מהכל.
אך מצד שני, מאז שחזרתי החלו לצוץ בעיות בקשר שלי עם טאה...

אזזז עברו להן שנתיים ומשהו מוזר קרה בין טאה לקוק. מה? אני לא מגלה. תנחשו.

בקיצור, היו שלום, סליחה אם הפרק קצת משעמם ומתומצת, אבל אתם ילדים גדולים ובוגרים ואתם תסתדרו יפה מאוד.
ביוש💜💜