Tea & Cookie | Vkook

פרק ארבעים

וזה המקום לכתוב שלא דמיינתי שיצאו לי יותר מארבעים פרקים.
ועוד משהו חשוב, הספר הזה הוא לא לאנשים שאוהבים קצר, מהיר וממלא סיפוקים. זה לתולעי ספרים כמוני😁

-נ.מ ג’ונגקוק-
שיט.
בכלל לא דמיינתי שאגיע למצב הזה.
המוח שלי דפק בכאב מכמויות האלכוהול שמילאתי את עצמי בהן אתמול, הייתי מסוחרר והייתה לי בחילה, אבל עצם העובדה שהתעוררתי בבוקר ומי שאחזתי בין זרועותיי היה טאה הישן כמו תינוק, זה גרם לי להתעלם מכל הדברים הלא חשובים.
ידיו החמימות היו מונחות בצורה רפויה על מותניי, וראשו נח מתחת לראשי. השיער הרך שלו ליטף את סנטרי בכל פעם שגופו עלה וירד עם קצב נשימותיו.
היד שלי הייתה תחתיו, עוטפת אותו מאחורי הגב. בידי הפנויה שיחקתי בקצוות שיערו והסטתי את הפוני שלו לאחור, יוצר לעצמי תמונה ברורה יותר של עיניו העצומות והיפות.
בכל שמונה עשרה שנות חיי לפני שפגשתי את טאה, לא יצא לי לישון ליד מלאך. כשנפגשנו והתאהבתי, המלאך הפך להיות שלי, ועכשו, נתנו לי הזדמנות מהשמיים להיות שוב ליד המלאך.
אבל עכשו המלאך ישן ולא רציתי להעיר אותו. ברגע שהוא יתעורר, סביר להניח שהוא יברח ממני, או יתנצל, או מאה דברים אחרים אפשריים. טוב, כרגע מי שחייב התנצלות פה זה אני. התנהגתי אתמול בגסות כלפיו, לא התחשבתי בעובדה שהוא בדיוק השתחרר מבית החולים, ואפילו לא היה לי מושג למה הוא השתחרר כל כך מהר.
זכרתי כל פרט ופרט מאתמול. איך אני יכול לשכוח?
אבל בקרוב כל החלום המתוק הזה יהיה חייב להסתיים, ברגע שהוא יתחיל לשאול שאלות שלא תהיינה לי תשובות עליהן. או שיהיו לי תשובות, אך הן יכאיבו לו בכזו צורה שאני פשוט אעדיף לא לענות אותן וזהו.
תוך כדי שכל זה עובר לי בראש, מבטי לא סר אפילו לא לרגע מגופו המעוצב של המלאך הזה.
תהיתי ביני לביני מה טאה חשב על הקעקועים שלי, שזו בטח הפעם הראשונה שהוא ראה אותם.
”בוקר טוב קוקי...” הקול שלו, הקול של הבוקר, חדר לאוזניי והעביר בי צמרמורת. אין קול יותר עמוק ומפתה מהקול הזה. תשלוט בעצמך, ג’ון פאקינג ג’ונגקוק. הבחור חולה. אם הוא לא היה, אני נשבע שהייתי עושה אותו כמו שצריך אתמול בלילה.
”בוקר טוב טאה” עניתי לו בקצרה. הראש שלו התיישר מולי ומבטו נח על עיניי.
”סליחה שהכאבתי לך אתמול טאה” התנצלתי בכנות.
”זה בסדר. הכאב היה שווה את זה...” הוא ליקק מעט את קצה שפתו והחיוך שלו התרחב. אוי, אלוקים, תציל אותי. אני לא יכול יותר. נפל לך אחד מהשמיים, קח את המלאך הזה שלך מפה בבקשה לפני שאני מתחרפן.
”טאה, זה לא היה אמור לקרות. הייתי שיכור” למרות שהתכוונתי לזה, זה לא גרם לי לקום מהמיטה או להפסיק ללטף אותו.
”מה זאת אומרת זה לא היה אמור לקרות? זה היה אמור, זה היה קורה גם אם היית צלול לחלוטין” הוא ענה בהחלטיות קצת לא אופיינית. הפרצוף שלי התעגל בהפתעה למשמע אוזניי.
”טאה, למה אתה רומז?” שאלתי בחשדנות.
”מ-מה? כ-כלום... אני ל-לא רומז...” לחייו האדימו כשהוא תפס את מה שהוא בדיוק אמר. טוב, ככה אני מכיר אותו.
המשכנו לשכב ככה, בוהים אחד בשני, כל כך קרובים אך בו זמנית מרגישים מרוחקים לגמרי. אני לא חושב שטאה סולח לי לגמרי, ואני מבין אותו. עם מה שאני גרמתי לו אפילו אני הייתי שונא את עצמי. בכל זאת, בזמן שאני ידעתי עליו כבר את כל האמת שהוא לא רצה לספר, אני עוד לא אמרתי לו דבר מהפרשיה המוזרה שעומדת בינינו כמו מחיצה שנכפית עלינו בכוח.
לרגע עלתה בי מחשבה, הזויה קצת, דמיונית. אולי בעצם אין טעם יותר להתרחק ממנו? הנה אני ממש פה, וזה לא מפריע לאף אחד. אמא שלי ואחותי לא כאן, אין מי שיעצור אותי כרגע. כל העניין עם פאבוג’י בכלל לא הפריע לי, אלא רק גרם לי לרצות אותו יותר.
אבל זה עדיין בלתי אפשרי. אני לא אהיה מסוגל לחיות איתו בידיעה שאני מסתיר ממנו סודות שנוגעים לעבר שלו, לפרידה שלנו ואפילו למצב הבריאותי שלו. עובדה שבגללה הוא הזיק לעצמו וקרס.
ועוד משהו, אני מרגיש אשמה. אשמה כלפי אמא שלי. אני אהיה מרוחק ממנה בשביל לחיות עם טאה? זה נשמע לא הוגן... היא גם ככה מרוסקת מכל העניין ותתרסק אף יותר אם תגלה מה הבן שלה עושה מאחורי גבה, אפילו שהוא לא התכוון לזה - הבן שלה מפר בצורה הבוטה ביותר את דבריה.
הראש שלי החל לכאוב והפסקתי לחשוב. ראיתי שטאה מולי כבר הספיק להירדם שוב.
הרשיתי לעצמי לחייך על כמה חמוד הוא נראה כשהוא ישן. גם אם מאה דברים מסוגלים למנוע מאיתנו מלהיות ביחד עכשו, את הרגעים האלה אני לא רוצה שאף אחד יהרוס לי. רק עכשו, זה כל מה שאני מבקש.
נצמדתי קצת עם גופי לטאה והסתכלתי טוב יותר בפניו.
פתאום הרגשתי את שפתיו החמימות על שלי. אז הוא לא באמת ישן, התחמן הקטן הזה.
”טאה, מה אתה עושה? אתה יודע ש-” אמרתי רק כדי להזכיר לעצמי שאנחנו לא אמורים לעשות את זה, אבל הוא לא נתן לי לגמור. הוא תפס חזק יותר את שפתיי ונישק אותי, לא משאיר לי אפשרות לדבר.
עצמתי את עיניי והתמכרתי בשניה. אי אפשר שלא. לכל הרוחות עם מה אנחנו אמורים לעשות ומה לא.
העמקתי את הנשיקה, מעביר את לשוני צד ונלחם עם הלשון שהגיעה מהצד השני. אפילו לא טרחתי לנצח, פשוט נתתי לו את מה שהוא רצה.
הרגשתי את ידו מלטפת את הקוביות שלי ואת מותניי. היא נעצרה על זרועי המקועקעת ואז הוא התנתק ממני פתאום.
המשכתי לחפש אותו, אך הוא התרחק ונאלצתי לפקוח את עיניי בלי רצון.
”טאה, מה פתאום אתה סוחף אותי לנשיקה ואז מנתק אותה?” שאלתי במעט אכזבה.
”א-אני... אני לא אמור ל-לעשות את זה... ס-סליחה... פשוט לא יכולתי ל-להתאפק” הקול שלו רעד ולחייו האדומות האדימו אפילו יותר.
טוב, הוא צודק ולא צודק בו זמנית.
אבל זה לא אכפת לי. שום דבר לא מעניין אותי כרגע. קמתי מהתנוחה שבה שכבתי והתמקמתי מעליו, רגליי בשני צידי גופו וידיי מצמידות את כתפיו למיטה. הפנים שלו היו המומות ומופתעות, אך שום התנגדות לא באה מצידו.
”אף אחד לא ביקש ממך להתאפק...” לחשתי לו באוזן ונישקתי אותה. השד יודע מה יקרה עוד שניה, איזה עוד סיבות ירחיקו אותנו אחד מהשני, ולכן אני הולך לנצל כל רגע.
המשפט שאמרתי גרם לפניו להיות אדומות יותר מסלק. הוא סובב את ראשו וקבר אותו באחת הכריות, מתחמק מקשר עין איתי.
לקחתי ממנו את הכרית והעפתי אותה הצידה. בעזרת אצבעי הסטתי את מבטו והחזרתי אותו אליי, לא שבע מלראות את עיניו היפות שמצמצו בביישנות.
רכנתי קרוב יותר אליו, עד שכבר הרגשתי את האוויר שיצא מאפו על פניי. עברתי על ההיקים שהשארתי עליו אתמול אחד אחד, שומע אותו גונח בשקט לתוך אוזני. רציתי עוד, אבל לא יכולתי לקבל עוד. הוא לא מרגיש טוב, הזכרתי לעצמי. רק אתמול הבן אדם השתחרר מבית הרפואה וזה רק בגללך, אידיוט.
עברתי מצווארו לחזהו החלק. התחלתי למצוץ את הפטמה שלו, משחרר ממנו עוד גניחה מתוקה.
עליתי את כל הדרך חזרה, ידיי מלטפות ברכושניות את פלג גופו התחתון. בסוף נעצרתי עם עיניי מול עיניו.
הוא מישש את חזי בידו והמשיך להסתכל לי בעיניים. לא הצלחתי לקרוא את עיניו, היו בהן המון רגשות שלא זיהיתי.
תפסתי את ידו ורכנתי קרוב, עוצם את עיניי ומכוון את ראשי כנגד ראשי.

פלאשבק, פרק 35 (זה פלאשבק על פלאשבק... אם לא הבנתם פשוט תחזרו לקרוא את פרק 35)
”ג’ונגקוק, שלא תחשוב אפילו על להפר את דברי אמא. אתה לא מדמיין אפילו כמה דמעות היא שפכה אתמול כשהמסמכים האלו הגיעו אליה מהמשטרה. היא הייתה אדומה מבכי ונפוחה כמו בלון. תאמין לי, אני מבינה את שניכם, אבל בבקשה, תעשה לי טובה ותתרחק ממנו!” באל אחותי הייתה נשמעת דאוגה מתמיד

ועם המחשבה הזאת נעצרתי מילימטרים ספורים משפתיו של טאה.
זה או היא או הוא, ואני נשבע שאין לי מושג במי לבחור.
לא רציתי שטאה יתחיל לפתח תקוות.
”ק-קרה מ-משהו?... אתה חיוור...” הוא שאל בשקט ופקח לאט לאט את עיניו שנעצמו כהכנה לנשיקה.
הסתכלתי לו בעיניים ולא ידעתי מה לענות.
טיפה קטנה נחתה על לחיו של טאה, טיפה שזוהתה כדמעה שלי. מעולם לא בכיתי בפניו, זו הפעם הראשונה שזה קורה לי.
”קוקי, אתה חיוור...” הוא אמר שוב והושיב אותי לידו, מניח יד על מצחי, בודק שאני מרגיש טוב. הדאגה הזאת שלו אליי המיסה אותי.
תפסתי את ידו ונישקתי אותה.
”טאה, אני מבטיח. ברגע שאסדר את העניינים, אחזור אליך בלי שהיות. אני נשבע...” בכיתי לכף ידו.
”לסדר איזה עניינים?” הוא לא הבין את כוונתי, ואני גם לא התכוונתי להסביר לו כרגע. אני לא יכול לשבור ליצור הטהור הזה את הלב שוב. אני פשוט לא מסוגל. אם הגעתי עד לכאן, כנראה שזה פשוט סימן שעליי להישאר.
אבל אני קודם אהיה חייב לדבר עם אמא שלי. לפחות לנסות.
טאה חיבק אותי חזק, נותן לי לבכות לתוך כתיפו החשופה. בכיתי את כל התסכול והדיכאון שהפירוד הכפוי בינינו גרם לי.
אבל לספר לו את האמת?
את זה לא העזתי.
זה יחזיר אותו לבית הרפואה, ואני יודע את זה.
התנתקתי ממנו והלכתי לחדר האמבטיה, שוטף את הדמעות החצופות שהעזו בכלל לצאת מעיניי. אני חזק, אני לא אמור לבכות!
אבל גם לחזקים יש רגעים חלשים.
כשיצאתי ראיתי שבינתיים טאה קם והתלבש.
”דופקים בדלת” הוא אמר לי חלושות ויצא מהחדר.
הוצאתי את הנייד שלי מהכיס, הנייד שהיה כבוי מאתמול בלילה. בכיסי מצאתי גם את הטלפון של טאה, שאותו דחפתי לכיסי כשמצאתי אותו מעולף בשירותים.
הסתכלתי בטלפון שלי ומה שראיתי שם גרם לדמי לקפוא בעורקיי.
”בא לפה מיד!” שמעתי צעקה בקול מוכר.
---

יאא אני לא מאמינה
העזתי לכתוב ’פאקינג’! (כבר הזכרתי איפה שהוא בוודאות שיש לי בעיה קשה עם זה...)
אוי שמישהו יציל אותי מעצמי, עצמי תיכף מחטיף לי סטירה מצלצלת על השטות הזאת...

יאא הייתה מימונה טעימההה
מי מפה שאוהב מופלטות שיגיד ’אני’
מי שלא שילך רחוק ולא יחזור.
סתאאאאם מה פתאום תישארו מה אני אעשה בלעדיכם?