Tea & Cookie | Vkook

פרק שלושים ושש

-נ.מ טאה-
יופי, הצלחתי להתקרב אליו קצת. אולי התוכנית המקורית השתבשה בגלל ההתקף הפתאומי שלי, אבל זה לא אומר שאני לא אצליח לבצע אותה בעצמי. אין אדם שטוב ממני בביצוע משימות, יש לי ניסיון של עשר שנים בתחום...
היד שלו אחזה חזק חזק בשלי, וניכר היה שהוא לא עושה את זה רק כי ביקשתי ממנו, אלא שהוא רוצה את זה בעצמו.
הוא לא יכול להסתיר את הרגשות שלו ממני, לא משנה כמה הוא ינסה. יכולתי לקרוא אותו דרך העיניים, ומה שקראתי שם היה המון חוסר ביטחון ואשמה.
אה, ואהבה. זה היה בולט.
"ג'ונגקוק, אני-" התחלתי לדבר אבל הוא קטע את המשפט שלי באמצע.
"למה התחלת לקרוא לי בשם המלא שלי?" זה היה נראה כאילו הוא נחת פתאום מעולם אחר בבת אחת.
"כי... אני לא בטוח..." ניסיתי להסביר את עצמי אבל הוא לא באמת היה זקוק להסבר כלשהו ממני.
"פשוט תקרא לי איך שהיית קורא לי, טוב? כבר התרגלתי לזה" הוא אמר בפשטות, מנסה ללא הצלחה להסתיר את הרגשות שלו.
"טוב, אמממ... קוקי, אני צריך לדבר איתך." השלמתי את המשפט, מגוחך ככל שישמע.
"טאה, אני יודע מה אתה רוצה לשאול, ולא, אני לא מתכוון לדבר כרגע. אתה עדיין במצב לא טוב ואני לא מוכן שיקרה לך שום דבר" הוא ענה נחרצות והאחיזה שלו בידי התהדקה אפילו יותר.
"אבל קוקי-"
"בלי אבל, ואני ממש מקווה שהייתי מובן."
מה קרה לו, לקוקי שלי? ממתי הוא נהיה כזה קשוח?
התאכזבתי. לא רציתי לחוות כזו אטימות מצידו, ולכן שיחררתי את היד שלי ממנו.
"מ-מה... מה אתה עושה?" הוא התבלבל לשניה.
"כבר לא כואב לי..." כן, בטח. כבר לא כואב לי הגוף, כואב לי הלב.
קוקי נעמד, רכן ממש מעליי והביט בי טוב טוב. הסבתי את מבטי ממנו. כנראה שבכל זאת טעיתי לגביו.
אולי אין לו באמת שום סיבה אמיתית לפרידה? אולי הוא סתם מצא לו איזה מישהו טוב יותר ממני? או אולי החברה הזאת...
לא, זה לא יכול להיות. ג'ימין בעצמו אמר לי שהוא נפרד ממנה והוא אוהב אותי ומתגעגע אליי. אני סומך על ג'ימין בעיניים עצומות.
"טאה, תסתכל עליי... אתה בטוח שכבר לא כואב לך?" הטון שלו הפך נוקשה, אך אני סירבתי להחזיר את מבטי.
"טאה!" הוא הרים את קולו, ושלח יד חסונה שסובבה את ראשי אליו.
"קוקי, חשבתי שאנחנו-"
"תפסיק לקשקש ותענה לי, אתה בטוח שכבר לא כואב לך?"
תפסתי בידו שהייתה מתחת לסנטרי וניסיתי להוריד אותה ממני. הוא התנגד ואני לא וויתרתי. כתוצאה מכך הוא איבד שיווי משקל, התנדנד, החליק - ו-
והפה שלו נצמד לפה שלי.
לשניה היינו שנינו המומים. הפה שלו היה נוקשה וכך גם שלי.
הסתכלתי בעיניו הפעורות והוא הסתכל בשלי, אבל לא ליותר מידי זמן.
עצמתי את עיניי לאט לאט והזזתי את שפתיי, מנשק אותו לראשונה מזה שנתיים וחצי.
"מממ... מה אתה עושה..." הוא שאל תוך כדי שניסיתי להמיס את שפתיו הקפואות.
התנתקתי ממנו לשניה ממש. "אני מרפא את הכאב שלי" עניתי וחזרתי לסיים את מה שהתחלתי. נצמדתי אליו שוב ונישקתי את שפתיו, מקווה שהוא ינשק אותי בחזרה.
עטפתי את לחיו ביד אחת וביד השניה אחזתי בזרועו.
לאט לאט הרגשתי איך שהנוקשות שלו נעלמת והוא מתחיל להגיב לנשיקה. הוא החזיק בראשי בשתי ידיו והזיז אותו לפי קצב שפתיו.
אצבעותיו שיחקו בקצוות שיערי ונשימותיו הרכות ליטפו את אפי.
הלשון שלו החלה לחדור באיטיות ואני נתתי לה להיכנס.
הלשונות שלנו הסתבכו, השפתיים שלנו התחממו והלבבות שלנו פעמו. שלי, לפחות.
"טאה, אני לא יכול-" הוא עצר לפתע והתרחק ממני במהירות.
"אבל, קוקי-"
"לא, טאה. אני מקווה שהכאב שלך עבר עכשו..." קוקי קרס בחזרה על הכסא שעליו ישב רגע לפני כן.
כעסתי עליו, כעסתי שככה הוא הרס את הנשיקה שלנו, אבל מצד שני אהבתי את הרגע הזה.
"כן, הכאב שלי עבר קצת..." אמרתי בשקט. דחפתי את הראש שלי עמוק לתוך הכרית, בוהה בתקרה ומסדר את המחשבות שהתרוצצו במוחי ללא הרף.
הרמתי את ידי וליטפתי בעדינות את שפתיי.
"טאה, אני חייב לך התנצלות" הקול של קוקי היה נשמע לי מרוחק פתאום, אפילו שהוא יושב כאן ממש לידי.
"אני הכרחתי את הוסוק לספר לי את האמת על מה שקרה לך היום, ובאופן כללי על מה שקרה לך מאז שנפרדנו... הוא סיפר לי והשביע אותי שאני אתנצל בפניך אחר כך..."
"אתה - מה?! קוקי, למה עשית את זה לעצמך?!" התרוממתי בבת אחת מהכרית, אך זה גרם לכאב לחזור ובעוצמה חדשה.
"אחחח..." גנחתי בכאב והחזרתי את ראשי. אוף, אין לי מזל. גם כן, חבל שלפני התאונה שבה ההורים שלי מתו לא קשרתי את המזל שלי יחד איתי לכסא הבטיחות...
"טאה, אל תזוז ותקשיב למה שיש לי לומר לך."
אם הייתה לי האפשרות הייתי מצדיע ואומר - 'כן המפקד!'
"אני הופתעתי כשראיתי אותך היום, לא הבנתי מה אתה עושה בתא שירותים בדיוק במקום שבו התקיים ראיון העבודה שלי. אחרי שהגענו לכאן, שיכנעתי את הוסוק והוא סיפר לי הכל, על התוכנית שלכם, על המצב שלך... אז אני רק אומר. אני לא רוצה שהמצב שלך יחמיר, אז אני גם לא הולך לספר לך... לא, אני לא יכול..."
טוב, המילים האלו רק מחדדות לי כמה המזל הדפוק שלי גרם לכל התוכנית שלנו להשתבש. מה הייתי חייב לקרוס שם, מה?!
"טוב, ג'ימין אמור להגיע בקרוב. להתראות."
מה?! רגע, קוקי, אל תלך עכשו! בבקשה, תישאר כאן!
אבל זה לא היה בשליטתי באמת. הוא קם, הסתובב ויצא מהחדר, בלי שום מילה נוספת.
ברגע שהדלת נסגרה מאחוריו, הרגשתי את הדמעות המלוחות זורמות כמו נחלים על לחיי. אפשר למלא עם כל הדמעות שבכיתי בחיי אגמים שלמים. לא, בעצם אוקיינוסים.
"טאה, חכה! אל תבכה, אנחנו באייייים!" ג'ימין פרץ פנימה ומיד עטף אותי בחיבוק חם.
בעיניים מטושטשות מדמעות זיהיתי את יונגי שהלך מאחוריו, ידיו מאחורי גבו וראשו טרוד במחשבות.
"סליחה טאה שהתכנית לא הצליחה..."
"זה לא כזה באשמתכם, זה לגמרי באשמתי. הייתי צריך להישאר היום בבית ולא ללכת לעבודה" עניתי וניגבתי את הדמעות בעזרת השמיכה הירוקה של בית הרפואה, על אף שזה לא באמת עזר. הן המשיכו לשטוף את פניי בלי סוף.
"אתה תתחיל עם ההאשמות העצמיות האלה ואני מביא כפכף. טאה, כבר דיברנו על זה!" ג'ימין נזף בי.
"איך אתה מרגיש? על מה דיברתם אתה וקוק?" יונגי היה ענייני, כהרגלו.
"אני מרגיש מוזר, אבל דיי בסדר. וקוקי... הוא... הוא היה נוקשה, אבל... הוא הסכים לנשק אותי..." אמרתי והרגשתי שהסמקתי, אבל הם החברים הטובים ביותר שלי ושווה להסמיק לידם. היד שלי ליטפה שוב את שפתיי.
"ומה זה אומר?" שאל יונגי בחיוך שבע רצון.
"זה אומר שהוא עדיין אוהב אותי..." אמרתי בחיוך קטן ועצוב. אפילו שהוא אוהב אותי, הוא מתחמק ממני ולא נותן לי תשובות.
"טוב, אני חושב שרק החמרנו את המצב עם התוכנית הזאת שלנו... טאה פגוע כי ג'ונגקוק ברח לו בלי תשובות, וג'ונגקוק פגוע בגלל המצב של טאה וכל מה שקרה לו בגללו..." לחש ג'ימין ליונגי, אם כי בקול מידי...