Tea & Cookie | Vkook

פרק שלושים ואחד

פלאשבק
שלוש שנים לפני כן
-נ.מ ג'ונגקוק-
נקשתי על הדלת והמתנתי. הלב שלי היה מלא וגדוש ברגשות מעורבים.
הנה, אחרי שמצאתי אותו סוף סוף, אני מבקר אותו פה לראשונה.
היא נפתחה לאט לאט, וראש חמוד הציץ בסדק הצר שנוצר בין הקיר למשקוף.
"ק-קוק... קוקיייי!!!" בהתחלה הוא היה ממש בשוק אך שניה אחר כך הוא פתח את הדלת לרווחה, ניתר ממקומו ונתלה עליי בשילוב רגליים סביב מותניי ובידיים תפוסות על עורפי.
"טאה שלי! התגעגעתי כל כך!!" קראתי לחלל הקומה הריקה.
נכנסתי לדירה, גורר אחריי את המזוודה ביד אחת, תומך באחוריו של טאה כדי שלא יפול ביד שניה ועם הרגל סגרתי את הדלת. רק אז התפניתי לבטא את הגעגוע שלי פיזית.
נצמדתי איתו לקיר והנחתי את מצחי על מצחו.
"אני לא מאמין שבאמת הגעת לכאן, ועוד לחודש שלם...!" הוא אמר בהתרגשות של ילד קטן.
"טאה שלי, אני אוהב אותך כל כך... אם הייתי יכול הייתי גר פה כל החיים, אבל אתה יודע, אני לא יכול לעזוב את המשפחה שלי לנצח... המקום הזה רחוק. אבל אני מבטיח לבוא הרבה." סיימתי את המשפט ונישקתי קלות את שפתיו היפות.
החיוך שלו התרחב והסומק שכבר פרח על לחייו העמיק.
"כמעט הספקתי לשכוח את הטעם של השפתיים שלך, קוקי..." הוא אמר והסתכל עליי עם הפרצוף הכי חמוד שאפשר לדמיין.
"טעם של קוקי? זה אמור להיות טעים..." התלוצצתי והתקרבתי קצת.
"כן, במיוחד קוקי עם שוקולד צ'יפס..." היה נראה שהוא לא יורד לסוף דעתי. חייכתי ועם החיוך שלי נישקתי את החיוך שלו.
"קוקי, אנחנו יכולים להיות זוג?" שאל טאה כשהורדתי אותו לרצפה אחרי הנשיקה.
"איזו שאלה בכלל..." גיחכתי ונישקתי את קצה אפו.
"זה הולך להיות החודש הכי טוב שיהיה לי בחיים!!" צעק טאה וחיבק אותי מאחור.

חזרה להווה
-נ.מ ג'ונגקוק-
זה בדיוק מה שעבר לי בראש ברגע שהדלת נפתחה לרווחה.
מי שעמד בפתח וחייך חיוך רחב, הפתיע אותי יותר מהמהירות שבה הוא פתח את הדלת.
"מ-מה... ברצינות?!" הייתי בהלם מוחלט.
"ג'ונגקוק, עבר הרבה זמן..." החיוך שלו הפך לחיוך נבוך.
"אני לא מאמין!" פרצתי בצחוק משוחרר.
מי שפתח את הדלת היה ג'ין.
בטח אין לכם מושג מי זה.

פלאשבק, אמצע פרק 19-
"חברים! אנחנו רוצים להתחיל!!!" צעק איזה קול גבוה, שהיה שייך לאיש גבוה שעמד גבוה מעל כולם. ניחשתי שהוא הכתיר את עצמו להיות המנחה.
"המערכה תתקיים ללא שופטים. החוקים - הראשון שמפיל את יריבו לרצפה בתוך חמישים הדקות הקצובות הוא המנצח. בלי רמאות, בלי עזרה. אם תהיה התערבות מהקהל, הצד שאליו שייך המתערב נפסל אוטומטית. האם זה ברור?!" הוא צעק את הסוף כל כך חזק שבלטו לו העורקים בצוואר והוא נהיה אדום.

הגבוה ההוא שניהל את כל העימות שלי עם פאבוג'י, אני לא מאמין שהוא יהיה השותף שלי.
ג'ין היה בחור בעל כתפיים רחבות ולב רחב כמו כתפיו. אני לא ממש יודע למה הוא הגיע למקום הארור ההוא, אבל אחרי הניצחון שלי על פאבוג'י הוא הפך למעריץ מושבע שלי, על אף שפער הגילאים בינינו היה גדול.
הוא הרים אותי גבוה בסוף הקרב, ולאחר מכן לחץ את ידי בלי סוף ולא הפסיק לומר לי את שמו וכמה שהוא מעריץ אותי.
"ג'ונגקוק, לכבוד הוא לי..." הוא החווה בידו ואני נכנסתי פנימה.
"איך... איך הגעת לכאן?" שאלתי בפליאה.
"אל תשאל... אחרי שאתם ברחתם, המשטרה פשטה על המטה ותפסה את רובינו. אני נתפסתי מיד והשתחררתי מהמעצר רק לפני חודש. התחלתי לעבוד פה קרוב ומצאתי לי דירה נחמדה, אבל הייתי ממש בודד. הצעתי את הדירה שלי בשותפות לאיזה מתווך, שבמקרה עבד עם יונגי. יונגי מיד אמר לי שיש לו שותף לסדר לי. אני ויונגי תמיד היינו בקשר טוב עוד מהזמן שביצענו משימות ביחד. הוא פנה לחבר שלך, ההוא עם השיער הוורוד, ובקיצור - אתה יודע את ההמשך..."
את כל זה הוא אמר מהר מאוד ועם תנועות ידים רחבות. זיהיתי שהוא מרוגש ונבוך.
התקרבתי והנחתי יד מעודדת על שכמו. "ג'ין, אתה השותף הטוב ביותר שיכולתי לאחל לעצמי..." הרגעתי את רוחו.
"אתה מכיר את השכנים פה?" שאלתי לתומי והתחלתי לסקור את הדירה.
"לא ממש..." הוא התנצל.
"טוב, לא נורא. נכיר אותם ביחד..." חייכתי אליו. העברתי את המזוודה לחדר שלי והנחתי אותה על המיטה.
"אממ... יש פה רק שכן אחד שאני מכיר. אתה גם מכיר אותו, זה הוסוק."
ברגע שהוא אמר את זה כמעט הפלתי את המזוודה על הרגל שלי.
"הו-הוסוק?!"
"מה הבעיה? אמרתי משהו לא טוב?..." ראיתי שהוא נלחץ מעט מהתגובה שלי.
"ל-לא... זה פשוט, שלא ידעתי שהוא עבר, לא משנה..." סידרתי את המחשבות שלי וייצבתי את המזוודה שלא תיפול לי באמת על הרגל.
הוסוק לא גר במקום ההוא, לאן שהם ברחו? זה משהו חדש שהוא גר בעיר שלי?!
חשבתי שהוא נשאר שם עם טאה...
רגע אחד.
אולי גם טאה עבר דירה ואני לא ידעתי מזה?!

●  •  ●  •  ●

-נ.מ טאה-
ברגע שהוא נבלע בדירה, פתחתי חרישית את הדלת שלי ורצתי לחדר המדריגות.
עליתי קומה ודפקתי במהירות על הדלת המוכרת.
"הובי! תפתח כבר!!" הצמדתי את הפה שלי לדלת וקראתי להוסוק.
דפקתי כל כך מהר שכשהוסוק פתח סוף סוף את הדלת, כמעט המשכתי לדפוק לו על האף.
"הובי! אתה חייב לשמוע!" טילטלתי אותו בחוזקה ברגע שפרצופו העייף הופיע מולי.
"טאה, תירגע... הרגע קמתי מהשנ"צ... מה קרה?" הוא פיהק בקול וניסה להשתחרר ממני.
"זה עבד! הוא כאן! הוא כאן! ג'ונגקוק כאן!" קראתי בהתרגשות וחיבקתי את הוסוק חזק.
"מ-מה? אתה רוצה לומר לי שג'ימין באמת עשה את זה?!" הוסוק החל להתעורר לאט לאט ולהבין מה קורה פה.
"כן! הוא הצליח לשכנע את קוקי לעבור דירה, למצוא עבודה ולחיות את החיים, התוכנית שלנו עבדה הובי!"
"כן, אבל חכה... אין לך מה להתרגש כל כך מהר. עכשו אתה צריך לוודא שהוא לא יחנוק אותנו כשהוא יגלה שאתה ואני גרים כאן, הרי בראש שלו אנחנו עדיין גרים באותו חור..." הוסוק הנחית אותי מהר למציאות. לא אהבתי את זה, אבל זה היה הכרחי.
"וגם יקח זמן עד שתתקרב אליו, עד שהוא יספר לך את האמת, עד ש... עד שתיישרו את ההדורים, הרי שנינו לא יודעים באמת מה קרה אז בסוף החופשה ההיא..." הוא מנה באצבעותיו את מה שאמר.
כל ההתרגשות שלי התפוגגה.
"היחיד שיודע זה ג'ימין, אבל הוא חבר כל כך נאמן, שהוא לא מוכן לספר... מצד אחד זה טוב, כי הוא לא גילה לקוקי על מה שקרה לי, אבל מצד שני, הוא לא מוכן לספר לי את מה שקוקי גילה לו!" נאנחתי באכזבה.
"אל תאשים אותו. תראה, הוא ידע שהוא לא יכול לספר לך, אז הוא עזר לך בדרכים אחרות. הוא מעדיף שתשמע את האמת מקוק, ולא ממנו... אני יכול להבין אותו..." אמר הוסוק. הנהנתי בשקט.
"בכל מקרה, תתכונן. אנחנו ארבעתינו - אני, אתה, ג'ין וקוק הולכים לעבוד באותו מקום... זה הולך להיות מעניין..." הוסוק חייך חיוך מסתורי.
"כן... מחר נגמרת חופשת המחלה שלי ואני הולך לעבוד כרגיל. מזל שהבוס, נאמג'ון, הוא בן אדם טוב ולא הכריח אותי לקצר את ימי המחלה..." בהיתי בתקרה וגילגלתי עיניים כשאמרתי את זה.
המוח שלי לא באמת היה עסוק כרגע בעבודה. הוא היה עסוק בקוקי.
קוקי שלי, שלא ראיתי קרוב לשנתיים וחצי. התגעגעתי אליו כל כך, אני חושב שאפשר אפילו להשוות את זה לגעגוע שלי להוריי המתים. כי בזמן שהם כבר לא יחזרו אליי, הוא עוד יכול ועובדה שהוא עשה את זה. או לפחות כמעט עשה את זה.
"טוב, הובי. אני מקווה שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר מכאן. אני כבר לא יכול לחכות. אני חוזר לדירה שלי, שיהיה לך המשך לילה טוב..."
"מה המשך לילה טוב? עכשו רק ערב..." ענה לי הוסוק המבולבל.
"כן, אז כנראה שאתה לא ממש זוכר איך היית נראה כשפתחת לי את הדלת... אני לא אפריע לך בשנ"צים יותר. ביי!" זרקתי לכיוונו ויצאתי מהדירה שלו.
אם זה היה תלוי בי, הייתי עכשו רץ לדירה של ג'ין, פותח אותה ומתנפל על קוקי שלי. אבל זה לא תלוי בי, הכל אמור ללכת לפי התוכנית. אני צריך להיאזר בסבלנות. יש עוד זמן. אבל לי אין כח לחכות...