Tea & Cookie | Vkook

פרק עשרים וחמש

●  •  ●  •  ●

-נ.מ טאה-
יצאנו כל אחד בנפרד מתא השירותים כדי שלא יחשבו שמשהו מוזר הולך פה.
הייתי מלא באנדרנלין בגלל הלחץ.
הלכתי עם יונגי לחדר האימונים כי לא הייתה לו שום משימה, ובגלל שגם הוסוק היה פנוי היום הוא הלך והבטיח לנו שהוא יחזור לקראת הערב עם פרטים ואולי גם עם תכנית.
בחדר האימונים, הוצאתי את כל הלחץ, התסכול, האשמה והפחד על המכשירים השונים, שקי האיגרוף וגם קצת על יונגי, בזמן שהתאמנו על קרב מגע.
רגשות הם המנוע היעיל ביותר בעולם.
"וואו, הולך לך לא רע טאה..." אמר יונגי אחרי כמה סיבובים. באחרון הצלחתי להביס אותו לראשונה מאז התחלתי להתאמן איתו.
ישבתי על הספסל ושתיתי מים.
"תראה, אני אהיה חייב ללכת איתך לכל מקום מעכשו, או לפחות עד שהוסוק יחליף אותי. מה דעתך שנקפוץ רגע לחדר שלך, תתקלח ותחליף בגדים ואז נרד לאכול?" הוא הציע.
אחרי כמה שניות כבר היינו בדרכינו חזרה לחדר שלי. ושל ג'ונגקוק.
כל הזמן חשבתי שעלינו לפעול בזריזות, אסור לנו להפקיר ככה את קוק לחסדיו של פאבוג'י.
וחוץ מזה, זו תהיה הזדמנות טובה להחזיר לו על כל מה שהוא עשה בשבילי. בקטע טוב, כמובן.
הגענו לחדר, פתחתי את הדלת והזמנתי את יונגי להיכנס.
אני בינתיים בחרתי בגדים והלכתי לשטוף את עצמי מהזיעה שנטפה מכל חלק בגופי בעקבות המאמץ שהשקעתי היום.
סיימתי להתקלח. לבשתי את המכנס והתעכבתי קצת עם החולצה.
הסתכלתי על עצמי במראה.
הזרוע שלי, שעד עכשו הייתה רפויה ורזה, נראתה עכשו שרירית ומוצקה הרבה יותר. כיווצתי את השריר שלי מול הראי וחייכתי לעצמי בתוגה.
"חבל שכשג'ונגקוק ראה אותי אז, זה לא היה נראה כך..." מלמלתי לעצמי.
נזכרתי בפעמים שהוא ראה אותי נטול חולצה, ובמראה ראיתי שזה גרם לי להסמיק.
לבשתי את החולצה שלי ויצאתי מהמקלחת.
מה שראיתי בתוך החדר גרם לחיוך שלי להתרחב, זה היה מחזה דיי משעשע -
ארון הבגדים כולו נשען באלכסוניות על יונגי, שהיה מכוסה כולו בהר של בגדים שיצאו מהארון.
כל הרצפה הייתה מכוסה אף היא בבגדים.
"איך הצלחת?" שאלתי אותו בבדיחות בזמן שעזרתי לו לישר חזרה את הארון.
"זה פשוט שהייתי קצת מוטרד, אז הסתובבתי בחדר ולא שמתי לב שבטעות בעטתי ברגל של הארון. הוא מיד נחת עליי ואני תפסתי אותו, אבל נראה שהבגדים החליטו לצאת לחופשי..." הוא אמר בחיוך קטן.
התחלנו לערום את כל הבגדים על אחת המיטות, ולקפל ולתלות אותם חזרה במקומם.
"הרהיטים פה לא משהו..." אמרתי לו כדי להקל על המבוכה שלו.
סיימנו לפנות את הרצפה מהמעטה השחור שכיסה אותה, ואז יונגי התכופף והרים משהו.
"מה זה?" שאלתי אותו כשזיהיתי שהוא מחזיק במשהו שחור וקטן בידו ובוחן אותו.
"לא יודע. זה לא היה פה לפני שהארון נפל. כנראה שזה היה שם, זה שלך?" הוא שאל והושיט לי את זה.
"לא, עובדה שלא ידעתי מה זה..." אמרתי בהיגיון ולקחתי לו את החפץ הקטן מהיד.
הפכתי אותו וסקרתי אותו מכל הכיוונים.
"זה מכשיר ציתות או הקלטה..." אמרתי לבסוף.
זיהיתי אותו מהמשימות שפאבוג'י היה נותן לי. כן, מסתבר שהיו גם כאלה...
"של מי זה?" שאל אותי יונגי בזמן שהדלקתי את המכשיר הקטן.
"זה ככל הנראה של ג'ונגקוק, אם זה נפל מהארון הזה וזה לא שייך לי..." אמרתי ובדקתי את האופציות השונות של המכשיר.
"יש פה רשימת הקלטות רק עם הקלטה אחת. מעניין" שיתפתי את יונגי במה שראיתי.
"אמממ... טאה?" הוא אמר בהיסוס. "אני דיי חושב שאולי ג'ונגקוק החביא את זה בארון בכוונה כדי שלא ישמעו את ההקלטה..."
"צודק..." אמרתי לו. הכנסתי את המכשיר לכיס מכנסי.
"טוב, שנרד לאכול?" שאל יונגי וקם ממקום מושבו.
ירדנו למטה ונכנסנו לחדר האוכל. הוסוק כבר היה שם.
על פניו הייתה נסוכה התרגשות, וזה גרם ללב שלי לפרפר בחוזקה. קיוויתי שיש בפיו בשורות טובות ושנוכל למצוא את קוק.
"חבר'ה, תאכלו זריז. אני אראה אתכם אחרי האוכל בחדר של טאה וקוק..." הוא אמר.
"יש רק עוד משהו קטן שאני צריך לברר. באתי לפה כדי להודיע לכם. נתראה", הוא אמר ויצא משם.
הסתכלתי על יונגי ויונגי הסתכל עליי.
במשך כל הזמן שאכלתי חשבתי על מה שהוסוק אמר. התפוצצתי מסקרנות ומדאגה בו זמנית...

●  •  ●  •  ●  •  ●

לחדי העין ששמו לב, כמות הפעמים שמישהו בסיפור הזה הולך להתקלח היא אינסופית. וזה לא הולך להיגמר פה...😁😁💜
בכל מקרה, בתחילת הפרק היו אמורות להיות כמה קללות עסיסיות, אבל אני לא ממש יודעת למה, לי אישית יש בעיה עם קללות ואני לא כזה מסוגלת להגיד אותן ובקושי לכתוב אותן. אז אם אתם רוצים אקשן, פשוט תדמיינו תוך כדי קריאה את הקללות שאתם הכי אוהבים (משום מה) ו’עושות לכם את זה’.
למה אני משתמשת רק בחלאה? כי גם ככה אין לי מושג מה זה אומר וזה נשמע לי הכי פחות ’קללתי’. אני מוזרה, אני יודעת.
אם היה לי אומץ הייתי עושה ’מחסן קללות לשימוש’. אבל אין לי😁